Part 1 - Beijing
נמל תעופה ענק ומרשים. הסינים מקפידים ומוקפדים. הכל מתוקתק, גדול, ומרשים. עכשיו אני סוף סוף יודע לאן הלך כל הברזל שגנבו לנו מהשדה ומהחצרות. ממש זיהיתי אותו. הכל גבוה, חזק, ענק.
יורדים למוניות ובדרך שותים מים מכוסית נייר קטנה. כן, הם חוסכים ומקפידים גם בעניין הזה של פלסטיק. כבר היה שווה לבוא.
מתקרבים לאזור המלון- נהג המונית לא ממש יודע לאן בדיוק להגיע ומסתובב ופונה ומסתכל שוב בכתובת. ואז אני פולט מילה אחת בסינית. אחת ויחידה שהיא בעצם שם הרחוב. ואז הנהג מדבר איתי סינית שוטפת כאילו אבא שלי היה חבר המפלגה הקומוניסטית ואמא שלי הייתה ועדיין סוחרת משי. ואז אני עושה את הדבר הטבעי ביותר, ומתוך נסיון של שנים בטיולים- מדבר איתו בעברית שוטפת. וזה מצליח! אנחנו מתקשרים למופת. והוא ניגש לשאול מישהו היכן המלון (כי זה מה שהצענו לו בעברית..) והם מצביעים על המלון ממול וכולנו שמחים, משלמים ונפרדים.
מאותה נקודה הבנו כי השפה הכי טובה לדבר בסין היא שפת אם. ואם האם היא עברית או פולנית- דבר בשפה הזו. בסוף או שהם יבינו או שמישהו יתייאש. ובסין אסור להתייאש. ופה ושם לומדים מילה בסינית, שזו באמת שפה לא קלה. המילים יכולות להיות בדיוק אותה המילה רק עם הבדל בטון הדיבור. זהו.
עשינו סיבוב הכרות עם הרחוב שלנו והריחות החדשים ובהחלט נחמד כאן. שילוב של ישן עם כאילו חדש אבל בכל זאת ישן.
הולכים לישון לא לפני שהחברה' משתוללים במיטות. השתוללות זו מלווה אותנו כל ערב מאז. זה כולל קפיצות, שכיבות שמיכה, מכות וכד'. העיקר הבאנו ספרים וצבעים. לא מעניין אותם כלל.
קמים ליום של גשם. אחלה הזדמנות לסידורים. הולכים לבנק להחליף כסף, הולכים לאיזה קניון נחמד ומשם למופע בבית התה של לאו שה. מופע סיני נחמד ומצועצע שבאופן מפתיע היה מלא סינים ובנו. כל רגע מזגו לנו עוד ועוד תה יחד עם עוגיות סיניות לא ממש ברורות.
הולכים לישון וקמים לשוק העתיקות. שוק של סוף שבוע עם כל מה שאפשר לחשוב על מוצרים סינים. מפסלי אבן ענקיים ועד בכלל. ג'וב קונה חרב ודנדוש בעיקר נוגע בהכל.
משם ממשיכים לשוק המשי. אין שם משי רק מיליון דוכנים של כל מה שרק אפשר לדמיין. מעתיקות (היינו כבר בשוק כזה..) ועד מסוק על שלט. אז ג'וב קנה מסוק על שלט ואמא קנתה חולצות (כי לא הביאה מהארץ) ואני קניתי ג'ינס ודנדוש קנה נעלי התעמלות מגעילות שמשום מה הוא מאד אהב, בעיקר בגלל תאורת החצר שלהן. הנעליים הללו התחילו להתפרק יום אחרי הרכישה ומאז עדיין מחזיקות מעמד, שלושה ימים עד כה
משם למופע הקונג פו. הופעה מרשימה שמספרת את סיפור הקונג פו. אין ספק שהסינים יודעים לעשות הופעות ובעיקר כשמדובר בקונג פו. מלא חברה' קרחים וחזקים על הבמה, שקצת שוברים וקצת קופצים וקצת סיפור סיני עצוב ואז שמח. שני החברים שלנו מרותקים ונהנים. בסוף המופע ותמורת סכום סמלי ג'וב עולה לבמה להצטלם עם המאסטר והצוות.
יום שני-רצינו ללכת לחומה אך השעון הפנימי שלנו לא התאפס ולכן לא קמים בזמן. במקום זה הולכים לעיר האסורה ולכיכר טייננמן. עוד לפני זה מנסים לארגן לנו רכבת ל Xi'an ולצערנו אין רכבות. הכל מלא ועמוס ואנו נאלצים לשלם בריבית עבור טיסה לא צפויה. מזמינים וזהו.
מגיעים לעיר האסורה ולכיכר המרהיבה בגודלה ובעוצמתה. העין לא קולטת את הדבר הזה- עיר בתוך עיר בתוך עיר והכל שייך אך ורק לשושלת הקיסרים הסיניים. הגודל והמרחב הוא אדיר.
באותו יום הגיעו לא מעט סינים (חופש גדול גם כאן) ולהם ציפתה הפתעה כפולה- העיר האסורה במלוא עוצמתה ושני ילדים מערביים. הם לא ידעו במה להתמקד קודם- האם לתת כבוד לממלכת הקיסרות האבודה או להצטלם מהר עם דנדוש וג'וב. בכל זאת אטרקציה שבניגוד לעיר האסורה, עוד יומיים תעלם להם.
ודנדוש- מסרב בכל תוקף, למן הרגע הראשון, להפקיר את פרצופו לצילום. כלום לא יעזור. ואז ג'וב נחלץ לעזרתו וניגש להצטלם. ג'וביק, כמו אובמה, שולף את החיוך הקבוע שלו ומצטלם. למעשה ג'וביק הוא היום אחת הדמויות היותר מצולמות בחלק זה של אסיה. ודנדוש- כלום. אפילו לא צילום אחד. אפילו איתנו הוא מסרב. הוא למד גם להגיד לא רוצה בסינית ומחכה לרגע לומר (BU YAU).
אני במו עיניי ספרתי מיליארד סינים באותו היום בעיר האסורה. זה רק מחזק את ההשערה שלי שיש כבר כשני מיליארד סינים כי בכל זאת ראיתי אותם גם מחוץ לעיר האסורה ובאזור המלון שלנו וברכבת. סינים בכל מקום, וכולם לוטשים עיניים על שני ילדים מארסוף קדם הנידחת.
עוד מיצירות דנדוש: במהלך הטיול בעיר האסורה ובאחת מהתחרויות האינסופיות בין צמד החמד, דנדוש הכריז על תחרות ריצה. השניים החלו לרוץ תוך כדי שדנדוש מודיע: עוד לא, עוד לא, עכשיו! באיזה שהוא רגע נתון, הוא הודיע מתי באמת החלה התחרות (לעולם לא נבין לפי איזה קריטריון, העיקר שג'וב זורם איתו). אני הייתי קו הסיום. בעוד דנדוש עובר אותי הוא צועק: "תיקו!" ג'וביק ואני מתפקעים מצחוק. לשמע צחוקנו דנדוש מתקן: "טוב, חצי תיקו כי גו'ב הגיע ראשון" ומהיום יש לנו מונח חדש- חצי תיקו
חוזרים למלון ומסדרים לנו נסיעה לחומה הגדולה- רכב צמוד עם נהג ומדריכה. החלטה נוחה וטובה כי אז נחסך ממך החיפוש והטרטור. ומצד שני אתה מחויב ללכת לכמה אתרי קניות אשר בחסות הממשלה. אבל זה שווה את העניין.
"מי שלא טיפס על החומה הגדולה אינו אדם שלם"- מאו דזה דונג. ומכיוון שטיפסנו אנחנו שלמים. ואם היינו רוצים להשלים את החומה ואת עצמנו היה עלינו ללכת עוד 5999 ק"מ .זה אורכה של החומה המדהימה הזו שנמשכת על פסגות ההרים ממול עד שנעלמת. הלכנו בערך קילומטר ממנה וכל המרחק הזה היה בעצם מדרגות. 700 מדרגות של טיפוס ואחר כך כל אותו המרחק ירידה חזרה. דנדוש וג'וב שיחקו אותה ועשו את המסלול הזה, כמו כל המסלולים, לגמרי בעצמם, תוך נחישות ומשימתיות. הם באמת משהו שניהם. מצליחים להפתיע אותנו בנחישותם וטיילנותם.
אני יותר ויותר מבין כי מאו הזה, מנהיג המפלגה, וכל הקיסרים שלפניו, היו בהחלט זן מיוחד וכנראה אכזרי מאין כמוהו. מצד שני כנראה שאין ברירה עם הסינים. בכל זאת הם מיליארד וחצי של מלוכסני עיניים דומים אך שונים ומגוונים ומישהו חייב לעשות כאן סדר, ואם צריך אפילו לדלל פה ושם.
בדרך מהחומה עוצרים בשניים שלושה מקומות מסחר. באחד מהם דנדוש ואבא הולכים לשירותים. במשתנות של שירותי הגברים יש בכל משתנה מן כדור אקונומיקה שכזה. כל משתנה עם צבע כדור אחר. על השירותים הציבוריים והמשתנות נדבר בפרק נפרד שכולו מוקדש לזה. אבל לכעת- דנדוש שואל למה שמים בכל שירותים שכאלו ממתק כזה והאם אפשר לאכול את זה אחר כך. זהו, הוא כבר חסין לכל מאכל בסין או אחר אם בכלל יש לו יכולת לדבר על אוכל במשתנות סיניות.
במסגרת הסיור אנו מגיעים לביה"ס הגבוהה לרפואה סינית, שם משכיבים את כולנו על מיטות ונותנים לנו להשרות רגליים בצמחי מרפא. מיד אחר כך עושים לי טיפול ברגליים ותוך כדי זה מציעים שהמאסטר הסיני יבוא ויתן לי דיאגנוזה בכף היד על הצרות והמחלות המערביות שאני סוחב איתי. הוא יאבחן אותי בכף היד ואז יציע לי טיפול הולם. אמרתי שאני מסכים. נכנס המאסטר עם מתורגמנית. הוא חצי שואל חצי יורה "את סובל מכאבי גב?" אמרתי "כן, לא משהו היסטרי". "ואני מבין שאתה סובל מעייפות?". "כן, לא משהו היסטרי" עניתי לו. המתורגמנית כמובן באמצע מעבירה את המסר ואז העוזרת של המאסטר מציעה לי את התרופה שלו בעלות של 800 יואן. אמרתי לו לא תודה ואז הוא נעלם כמו במופע "מחליף המסכות" שראינו בלילה הראשון. זה היה האבחון הקצר ביותר בחיי ונמשך כ 20 שניות. טוב שהוא לא שאל אותי האם אני סובל מהתקרחות. לפעמים כמעט נדמה שלסינים האלו יש הומור. והאמת- אין להם.
דנדוש החליט להביא איתו כמה חברות לטיול. טוב, לשם ההגינות נאמר, שלא ממש במודע, אבל איך שלא יהיה, התוצאה אותה תוצאה. אחת המשימות המאתגרות שעמדה לפנינו הייתה להצליח להיפתר מהן. בשלב הראשון, נקטו בטקטיקת ההתעלמות. כל פעם שהוא הודיע שמגרד לו בראש, טענו שהוא מזיע ושבערב אחרי המקלחת יעבור לו. אך לאחר שנצפתה חברה מהלכת, הבנו שהילד לא סתם התלונן. התחלנו להיכנס לבתי מרקחת וסופרים אבל אחרי 5 או 6 ניסיונות גיבשתי עמדה שלסינים אין כינים! הרי יש להם שיער כהה וחלק לגמרי - מהסוג שהן לא אוהבות. מוכרת אחת שאלה למה אנחנו לא מגלחים אותו. שאלה?...טוב נו, עשתה תנועה של תגלחת ועשתה סיבוב על הליפה של דנדוש שמיד העיף את היד שלה. במקרה אחר, כחלק מהניסיונות להסביר את עצמנו, הצבענו על הג'וק שמופיע על תרסיס נגד חרקים. לרגע חשבנו שיש אור על פי הבעת פני המוכרת, אבל היא חזרה אם חומר דוחה יתושים. היום (היום האחרון בבייג'ינג) נרשם הישג, מצאנו שמפו שמכיל גם רוזמרין. בינתיים, אנחנו פועלים בשיטה הישנה: עבודה ידנית, נראה מי ישבר ראשון. המשיכו לעקוב, עדכונים בהמשך.
נפרדים מהרחוב שלנו בבייג'ין. סמטה קטנטונת שהכילה כל שדרוש לנו: פונים ימינה מהמלון ומיד מגיעים לחנות Foot Massage, אחרי הכל, זהו הדבר החשוב ביותר לאדם בימינו ובייחוד לעודד השודד. ממשיכים ועוברים מאין כל בו של הכל אבל לא כלום, אחריו מכבסה של נערה (אבל ללא מכונות כביסה), מיד אחר כך הקיוסק השכונתי שלנו, שם קנינו מים ופירות מדי יום. יש להם כאן תפוח עסיסי במיוחד שאהבנו מאד ומאוחר יותר הבנו שזהו אגס. נראה בדיוק כמו התפוחים הצהובים שלנו עם הנקודות השחורות, אבל בכל ביס המיץ מטפטף לכל עבר. בהמשך עוד חנות כל בו בה רכשנו את המטריה המקומית ומשם מתחילה לה שדרת המסעדות המקומיות. כאן מצאנו לנו מרק נודלס אהוב במיוחד ואת המנה של ג'וב: אורז לבן, בצד פולקה של ברווז, ביצה קשה, עלי מנגולד מבושלים ושעועית מיוחדת בטעם חמוץ חריף. ארוחה שלמה של ארבע מנות לכולנו עלתה 33 יואן = 15 ₪. בסוף הרחוב סניף הדואר ששימש אותנו לשלוח חבילה ואז,,,, הרחוב הכי הומה, הכי גדול והכי מערבי בסין – Wangfojiu. מקדונדלדס כמובן, KFC, ZARA, NIKE, כל מה שניתן לעלות על הדעת ועוד. מחירים, יותר גבוהים מבארץ.
יורדים למוניות ובדרך שותים מים מכוסית נייר קטנה. כן, הם חוסכים ומקפידים גם בעניין הזה של פלסטיק. כבר היה שווה לבוא.
מתקרבים לאזור המלון- נהג המונית לא ממש יודע לאן בדיוק להגיע ומסתובב ופונה ומסתכל שוב בכתובת. ואז אני פולט מילה אחת בסינית. אחת ויחידה שהיא בעצם שם הרחוב. ואז הנהג מדבר איתי סינית שוטפת כאילו אבא שלי היה חבר המפלגה הקומוניסטית ואמא שלי הייתה ועדיין סוחרת משי. ואז אני עושה את הדבר הטבעי ביותר, ומתוך נסיון של שנים בטיולים- מדבר איתו בעברית שוטפת. וזה מצליח! אנחנו מתקשרים למופת. והוא ניגש לשאול מישהו היכן המלון (כי זה מה שהצענו לו בעברית..) והם מצביעים על המלון ממול וכולנו שמחים, משלמים ונפרדים.
מאותה נקודה הבנו כי השפה הכי טובה לדבר בסין היא שפת אם. ואם האם היא עברית או פולנית- דבר בשפה הזו. בסוף או שהם יבינו או שמישהו יתייאש. ובסין אסור להתייאש. ופה ושם לומדים מילה בסינית, שזו באמת שפה לא קלה. המילים יכולות להיות בדיוק אותה המילה רק עם הבדל בטון הדיבור. זהו.
עשינו סיבוב הכרות עם הרחוב שלנו והריחות החדשים ובהחלט נחמד כאן. שילוב של ישן עם כאילו חדש אבל בכל זאת ישן.
הולכים לישון לא לפני שהחברה' משתוללים במיטות. השתוללות זו מלווה אותנו כל ערב מאז. זה כולל קפיצות, שכיבות שמיכה, מכות וכד'. העיקר הבאנו ספרים וצבעים. לא מעניין אותם כלל.
קמים ליום של גשם. אחלה הזדמנות לסידורים. הולכים לבנק להחליף כסף, הולכים לאיזה קניון נחמד ומשם למופע בבית התה של לאו שה. מופע סיני נחמד ומצועצע שבאופן מפתיע היה מלא סינים ובנו. כל רגע מזגו לנו עוד ועוד תה יחד עם עוגיות סיניות לא ממש ברורות.
הולכים לישון וקמים לשוק העתיקות. שוק של סוף שבוע עם כל מה שאפשר לחשוב על מוצרים סינים. מפסלי אבן ענקיים ועד בכלל. ג'וב קונה חרב ודנדוש בעיקר נוגע בהכל.
משם ממשיכים לשוק המשי. אין שם משי רק מיליון דוכנים של כל מה שרק אפשר לדמיין. מעתיקות (היינו כבר בשוק כזה..) ועד מסוק על שלט. אז ג'וב קנה מסוק על שלט ואמא קנתה חולצות (כי לא הביאה מהארץ) ואני קניתי ג'ינס ודנדוש קנה נעלי התעמלות מגעילות שמשום מה הוא מאד אהב, בעיקר בגלל תאורת החצר שלהן. הנעליים הללו התחילו להתפרק יום אחרי הרכישה ומאז עדיין מחזיקות מעמד, שלושה ימים עד כה
משם למופע הקונג פו. הופעה מרשימה שמספרת את סיפור הקונג פו. אין ספק שהסינים יודעים לעשות הופעות ובעיקר כשמדובר בקונג פו. מלא חברה' קרחים וחזקים על הבמה, שקצת שוברים וקצת קופצים וקצת סיפור סיני עצוב ואז שמח. שני החברים שלנו מרותקים ונהנים. בסוף המופע ותמורת סכום סמלי ג'וב עולה לבמה להצטלם עם המאסטר והצוות.
יום שני-רצינו ללכת לחומה אך השעון הפנימי שלנו לא התאפס ולכן לא קמים בזמן. במקום זה הולכים לעיר האסורה ולכיכר טייננמן. עוד לפני זה מנסים לארגן לנו רכבת ל Xi'an ולצערנו אין רכבות. הכל מלא ועמוס ואנו נאלצים לשלם בריבית עבור טיסה לא צפויה. מזמינים וזהו.
מגיעים לעיר האסורה ולכיכר המרהיבה בגודלה ובעוצמתה. העין לא קולטת את הדבר הזה- עיר בתוך עיר בתוך עיר והכל שייך אך ורק לשושלת הקיסרים הסיניים. הגודל והמרחב הוא אדיר.
באותו יום הגיעו לא מעט סינים (חופש גדול גם כאן) ולהם ציפתה הפתעה כפולה- העיר האסורה במלוא עוצמתה ושני ילדים מערביים. הם לא ידעו במה להתמקד קודם- האם לתת כבוד לממלכת הקיסרות האבודה או להצטלם מהר עם דנדוש וג'וב. בכל זאת אטרקציה שבניגוד לעיר האסורה, עוד יומיים תעלם להם.
ודנדוש- מסרב בכל תוקף, למן הרגע הראשון, להפקיר את פרצופו לצילום. כלום לא יעזור. ואז ג'וב נחלץ לעזרתו וניגש להצטלם. ג'וביק, כמו אובמה, שולף את החיוך הקבוע שלו ומצטלם. למעשה ג'וביק הוא היום אחת הדמויות היותר מצולמות בחלק זה של אסיה. ודנדוש- כלום. אפילו לא צילום אחד. אפילו איתנו הוא מסרב. הוא למד גם להגיד לא רוצה בסינית ומחכה לרגע לומר (BU YAU).
אני במו עיניי ספרתי מיליארד סינים באותו היום בעיר האסורה. זה רק מחזק את ההשערה שלי שיש כבר כשני מיליארד סינים כי בכל זאת ראיתי אותם גם מחוץ לעיר האסורה ובאזור המלון שלנו וברכבת. סינים בכל מקום, וכולם לוטשים עיניים על שני ילדים מארסוף קדם הנידחת.
עוד מיצירות דנדוש: במהלך הטיול בעיר האסורה ובאחת מהתחרויות האינסופיות בין צמד החמד, דנדוש הכריז על תחרות ריצה. השניים החלו לרוץ תוך כדי שדנדוש מודיע: עוד לא, עוד לא, עכשיו! באיזה שהוא רגע נתון, הוא הודיע מתי באמת החלה התחרות (לעולם לא נבין לפי איזה קריטריון, העיקר שג'וב זורם איתו). אני הייתי קו הסיום. בעוד דנדוש עובר אותי הוא צועק: "תיקו!" ג'וביק ואני מתפקעים מצחוק. לשמע צחוקנו דנדוש מתקן: "טוב, חצי תיקו כי גו'ב הגיע ראשון" ומהיום יש לנו מונח חדש- חצי תיקו
חוזרים למלון ומסדרים לנו נסיעה לחומה הגדולה- רכב צמוד עם נהג ומדריכה. החלטה נוחה וטובה כי אז נחסך ממך החיפוש והטרטור. ומצד שני אתה מחויב ללכת לכמה אתרי קניות אשר בחסות הממשלה. אבל זה שווה את העניין.
"מי שלא טיפס על החומה הגדולה אינו אדם שלם"- מאו דזה דונג. ומכיוון שטיפסנו אנחנו שלמים. ואם היינו רוצים להשלים את החומה ואת עצמנו היה עלינו ללכת עוד 5999 ק"מ .זה אורכה של החומה המדהימה הזו שנמשכת על פסגות ההרים ממול עד שנעלמת. הלכנו בערך קילומטר ממנה וכל המרחק הזה היה בעצם מדרגות. 700 מדרגות של טיפוס ואחר כך כל אותו המרחק ירידה חזרה. דנדוש וג'וב שיחקו אותה ועשו את המסלול הזה, כמו כל המסלולים, לגמרי בעצמם, תוך נחישות ומשימתיות. הם באמת משהו שניהם. מצליחים להפתיע אותנו בנחישותם וטיילנותם.
אני יותר ויותר מבין כי מאו הזה, מנהיג המפלגה, וכל הקיסרים שלפניו, היו בהחלט זן מיוחד וכנראה אכזרי מאין כמוהו. מצד שני כנראה שאין ברירה עם הסינים. בכל זאת הם מיליארד וחצי של מלוכסני עיניים דומים אך שונים ומגוונים ומישהו חייב לעשות כאן סדר, ואם צריך אפילו לדלל פה ושם.
בדרך מהחומה עוצרים בשניים שלושה מקומות מסחר. באחד מהם דנדוש ואבא הולכים לשירותים. במשתנות של שירותי הגברים יש בכל משתנה מן כדור אקונומיקה שכזה. כל משתנה עם צבע כדור אחר. על השירותים הציבוריים והמשתנות נדבר בפרק נפרד שכולו מוקדש לזה. אבל לכעת- דנדוש שואל למה שמים בכל שירותים שכאלו ממתק כזה והאם אפשר לאכול את זה אחר כך. זהו, הוא כבר חסין לכל מאכל בסין או אחר אם בכלל יש לו יכולת לדבר על אוכל במשתנות סיניות.
במסגרת הסיור אנו מגיעים לביה"ס הגבוהה לרפואה סינית, שם משכיבים את כולנו על מיטות ונותנים לנו להשרות רגליים בצמחי מרפא. מיד אחר כך עושים לי טיפול ברגליים ותוך כדי זה מציעים שהמאסטר הסיני יבוא ויתן לי דיאגנוזה בכף היד על הצרות והמחלות המערביות שאני סוחב איתי. הוא יאבחן אותי בכף היד ואז יציע לי טיפול הולם. אמרתי שאני מסכים. נכנס המאסטר עם מתורגמנית. הוא חצי שואל חצי יורה "את סובל מכאבי גב?" אמרתי "כן, לא משהו היסטרי". "ואני מבין שאתה סובל מעייפות?". "כן, לא משהו היסטרי" עניתי לו. המתורגמנית כמובן באמצע מעבירה את המסר ואז העוזרת של המאסטר מציעה לי את התרופה שלו בעלות של 800 יואן. אמרתי לו לא תודה ואז הוא נעלם כמו במופע "מחליף המסכות" שראינו בלילה הראשון. זה היה האבחון הקצר ביותר בחיי ונמשך כ 20 שניות. טוב שהוא לא שאל אותי האם אני סובל מהתקרחות. לפעמים כמעט נדמה שלסינים האלו יש הומור. והאמת- אין להם.
דנדוש החליט להביא איתו כמה חברות לטיול. טוב, לשם ההגינות נאמר, שלא ממש במודע, אבל איך שלא יהיה, התוצאה אותה תוצאה. אחת המשימות המאתגרות שעמדה לפנינו הייתה להצליח להיפתר מהן. בשלב הראשון, נקטו בטקטיקת ההתעלמות. כל פעם שהוא הודיע שמגרד לו בראש, טענו שהוא מזיע ושבערב אחרי המקלחת יעבור לו. אך לאחר שנצפתה חברה מהלכת, הבנו שהילד לא סתם התלונן. התחלנו להיכנס לבתי מרקחת וסופרים אבל אחרי 5 או 6 ניסיונות גיבשתי עמדה שלסינים אין כינים! הרי יש להם שיער כהה וחלק לגמרי - מהסוג שהן לא אוהבות. מוכרת אחת שאלה למה אנחנו לא מגלחים אותו. שאלה?...טוב נו, עשתה תנועה של תגלחת ועשתה סיבוב על הליפה של דנדוש שמיד העיף את היד שלה. במקרה אחר, כחלק מהניסיונות להסביר את עצמנו, הצבענו על הג'וק שמופיע על תרסיס נגד חרקים. לרגע חשבנו שיש אור על פי הבעת פני המוכרת, אבל היא חזרה אם חומר דוחה יתושים. היום (היום האחרון בבייג'ינג) נרשם הישג, מצאנו שמפו שמכיל גם רוזמרין. בינתיים, אנחנו פועלים בשיטה הישנה: עבודה ידנית, נראה מי ישבר ראשון. המשיכו לעקוב, עדכונים בהמשך.
נפרדים מהרחוב שלנו בבייג'ין. סמטה קטנטונת שהכילה כל שדרוש לנו: פונים ימינה מהמלון ומיד מגיעים לחנות Foot Massage, אחרי הכל, זהו הדבר החשוב ביותר לאדם בימינו ובייחוד לעודד השודד. ממשיכים ועוברים מאין כל בו של הכל אבל לא כלום, אחריו מכבסה של נערה (אבל ללא מכונות כביסה), מיד אחר כך הקיוסק השכונתי שלנו, שם קנינו מים ופירות מדי יום. יש להם כאן תפוח עסיסי במיוחד שאהבנו מאד ומאוחר יותר הבנו שזהו אגס. נראה בדיוק כמו התפוחים הצהובים שלנו עם הנקודות השחורות, אבל בכל ביס המיץ מטפטף לכל עבר. בהמשך עוד חנות כל בו בה רכשנו את המטריה המקומית ומשם מתחילה לה שדרת המסעדות המקומיות. כאן מצאנו לנו מרק נודלס אהוב במיוחד ואת המנה של ג'וב: אורז לבן, בצד פולקה של ברווז, ביצה קשה, עלי מנגולד מבושלים ושעועית מיוחדת בטעם חמוץ חריף. ארוחה שלמה של ארבע מנות לכולנו עלתה 33 יואן = 15 ₪. בסוף הרחוב סניף הדואר ששימש אותנו לשלוח חבילה ואז,,,, הרחוב הכי הומה, הכי גדול והכי מערבי בסין – Wangfojiu. מקדונדלדס כמובן, KFC, ZARA, NIKE, כל מה שניתן לעלות על הדעת ועוד. מחירים, יותר גבוהים מבארץ.
