Langmusi
עוד נסיעה של ארבע וחצי שעות בספסל האחורי מסתיימת בהצלחה ואנחנו בעיירה הבאה. מקבלים את פנינו הרים גבוהים סביב ואויר קר.
1/09/10 את שנת הלימודים של כיתה ד' מתחיל ג'וביק בחברת שבט אנשי הגולוק בעיירה הבאמת נידחת לאנגמוסה, על גבול מחוז סצ'ואן וגאנסו. כפר טיבטי קטן בגובה 3000 מטר אשר מאכלס מגוון קטן של מיעוטים טיבטים שלקוחים מהאגדות ממש. פרצופים קשוחים ושרופים מקור, תערובת של מונגולים, טיבטים וקזאחים. זהו אזור עני ביותר המתנהג כמו לפני מאות שנים- האנשים הם בעיקר רועי צאן ויאקים, לבושים בבגדיהם המסורתיים- מן גלימה ארוכה עשויה כנראה יאק, ועוד איזשהו בד עבה סביב המותניים, חרב בצד הגוף ואת כל הראש מכסה צעיף מגולגל כך שרק רואים את העיניים. אחד כזה ישב לידנו באוטובוס וחשבתי לעצמי איזה יופי שהכל נמצא עליו. כמו צב. ברגע שקר הוא פשוט פורס מעליו את הווילון הזה שאיתו וזהו. החברה' האלו כל הזמן עם הבגדים הללו ולא הבנתי מה יש להם לעשות עם זה בחום הזה. אבל אז יצאנו מהאוטובוס (אחרי כמעט 5 שעות נסיעה) והבנו שבגובה כזה לא ממש כדאי לבוא רק עם סווטשרט, נעלי קרוקס ונעלי נייק. כדאי שתהיה לך בסביבה איזו גלימה טובה, רצוי מעור ופרווה של יאק. ואכן שתי הפתעות ראשונות פוגשות אותנו כבר בהגעה- אכן גבוה כאן וקצת קר ועוד עניין פעוט- אין כאן בנק או שום מקום להחליף כסף ואנחנו באנו רק עם כמה גרושים בכיס. טעות של טירונים. מה עושים? אין כאן בנק או אף אחד שיחליף כסף, אך אמרו לי שאין בעיה ואפשר לנסוע לעיר הקרובה ולהחליף. היא נמצאת 5 שעות נסיעה מכאן ואחר כך לחזור.
והנה העניין הזה בסין- בכל מקום שאתה מגיע אליו ממליצים לך לנסוע לעיירה נחמדה או לכפר יפה או לנהר מעניין שנמצא ממש קרוב, מרחק חמש עד שש שעות נסיעה מכאן, ואז לחזור. זה כמו להגיד למישהו- "אתה כבר נמצא באילת, מה, לא תלך לטבול את עצמך בבניאס".
טוב, אחרי חיפושים וחקירה מסתבר שיש כאן מישהי שמוכנה להחליף לנו דולרים וקצת יורו, כמובן בשער נמוך כיוון שהיא מגיעה לבנק רק...בנובמבר. מן הסתם הסכמנו וכך היה לנו עוד "חמצן".
ואפרופו חמצן, הגובה הזה קצת הצליח לעשות לנו כאב ראש קטן שחלף לו בהמשך היום. הלכנו לאכול כאן בפינה כשלמסעדה (נקרא לזה מסעדה כי אין דרך לתאר את המקום) נכנס נזיר טיבטי. הוא ביקש שניתן לו כסף אך במקום זה שירה הגישה לו צ'יפס אז הוא התיישב והתחיל לאכול לנו מהצ'יפס, כשכל אותו זמן מנסה בעלת המקום לגרש אותו. בסוף הוא הלך וג'וב ודנדוש תכננו איך הם מתנפלים עליו אם ישוב. בתמורה היא פיצתה אותנו בשתי מנות צ'יפס אלשממילא כבר לא היה לנו מקום. לקראת ערב התחיל מבול שלא ראינו את הסוף שלו ולמזלנו אכלנו ממש ליד והלכנו לישון. בבוקר השמיים נפתחו לרווחה והיו בהירים כאילו כלום.
אז מבחינת ההפתעות היו לנו ככה- את עניין הכסף, הקור (שבסך הכל התגברנו עליו כי החדר היה נעים ובחוץ פשוט לובשים 4 שכבות) והעובדה שג'וביק החליק בחדר ונפל לא טוב והצליח להלחיץ אותנו. אבל גם את זה עברנו בשלום ולמחרת השתוללנו וטיילנו כאילו כלום. ישתבח שמו.
בבוקר היתה לנו חוויה נחמדה- הרי בכל מקום מסתכלים ובוהים בנו. בעיקר בעיירה הזו, שבה אנשים באמת נראים אינדיאנים כמו מעולם אחר ומן הסתם אנחנו בעיניהם גם כן עוף מוזר. דנדוש, ג'וביק ואני יושבים ומחכים לאמא על המדרגות בכניסה לאכסניה. מולנו עובר איש מקומי, לבוש היטב בגלימה שלו עם החרב, השיער המפוזר וכו'. תוך כדי שהוא הולך ובוהה בנו...הוא נעלם. כן, הוא פשוט נעלם. בעצם הוא נפל לבור ביוב פתוח באמצע הכביש. וזה משהו מאד נפוץ כאן (לא הנפילות אלא הבורות הפתוחים). בכל מקום יש כאן בורות ללא מכסה, והדרכים כאן כל הזמן בשיפוצים. למעשה אין כאן ממש כבישים אלא רצף של בורות שביניהם יש דרך בה ניתן לנסוע וגם קצת ללכת. סין הזו. ג'וביק כמובן לא ידע היכן להחביא את צחוקו. בקיצור, האיש לא ממש התרגש, הוציא את עצמו החוצה וכרגע רק נותר לו למצוא את הנעל שנשארה בפנים. עוד קצת מאמץ, קצת להכניס את הראש והופ, יש נעל. נעל אותה, ניער את עצמו והמשיך כאילו כל יום הוא נעלם בבור.
לאחר ארוחת בוקר יצאנו סוף סוף לטרק אמיתי שכולו ביער, לצד הנחל שעובר כאן. שני הילדים מגלים התלהבות וטיילות אמיתית וזה ממש כיף. עוברים דרך המנזר הטיבטי, קונים כמה צ'ופרים מקומיים (שזה אלתור בפני עצמו) ומסרק נגד כינים.
לקראת ערב ג'וב מקבל שוב את הרעב שלו לחלבון. זה קורה לו די הרבה- לא מספיק לו אורז וכל מיני מטעמים. הוא ממש יודע מה רוצה וזה בדרך כלל עוף עם תפוחי אדמה או משהו מאד באזור הזה. ואנחנו כבר חשבנו שסיימנו את הבילוי בעיירה הזו שברגע שמחשיך אז פשוט חושך מצרים ורק פה ושם אור במקומות שמגישים אוכל. וזה לא הרבה בעיירה שמורכבת משני רחובות. אז הלכנו למסעדה אחת ושם ביקשנו עוף עם גזר, תפוחי אדמה ומלפפונים. ככה כולם יוצאים שמחים. ובדיוק שבאנו לסיים את הארוחה נכנסת חבורה של סינים, מכובדים למראה, עם מעילים אופנתיים ומצלמות משוכללות ומתיישבים שולחן לידנו. אחד מהם, גבוה ומרשים למראה, ניגש ופונה אלינו באנגלית יפה. הוא שואל על הילדים כמובן ועל כך שאצלם יש רק ילד אחד ובשבילם זה נדיר לראות שני בנים למשפחה. זו הסיבה שהסינים לא מגיעים למקום הזה עם הילד היחיד שלהם, מפאת גובהו. אמרתי לו שאצלנו יש משפחות גם עם 10 ילדים והוא הסתכל עלי כאילו אני יהודה ברקן בפינת המתיחות. הם מאזור סנג'ן, בדרום, לכיוון הונג קונג, והחליטו לעשות טיול. לפתע מגישים לשולחנם מן משהו עגול וגדול בצבע חום בהיר. משהו שמוציא אדים ולא ברור מהו. מסתבר שאלו מעיים של כבש, המעדן המקומי. הבחור שהגיש את זה הזיז את זה מצד לצד וזה היה נראה ממש מוזר. ואז הוא חתך באמצע, הוציא את כל האוויר מבפנים ומתוך השק הזה החל מוציא אבנים חמות, אותם הם שמו בזמן הבישול ותפרו את המעיים. הסינים הזמינו אותנו לצפות בחוויה ואף לאכול. טעמנו ואכן טעים. ממש כמו סטייק. אפילו דנדוש הגיש את הפה שלו למקלות של הסיני וטעם. הם שמחו על המראה הזה. שבעים הלכנו לישון.
למי שעוקב הבטחתי עדכון בעניין החברות של דנדוש. אז, החברות של דנדוש הן כבר חברות של כל בני המשפחה. ומי שמבין בעניינים אלה בוודאי אינו מופתע. או קיי, לשם הדיוק, לעודד השודד הן לא ממש התחברו (תרתי). עוד פריצת דרך בנושא התרחשה בלנגמוסי כשג'וב זיהה באחת המכולות, מה שהוא כינה "מסרק כינים". אכן הפתעה. היה ברור שזהו אינו הייעוד של חפץ זה וכשהמוכר ראה שאנחנו מנסים להסתרק איתו הוא סימן לנו עם הידיים - לא לא. רכשנו כמובן, כי מה זה באמת משנה הייעוד המקורי. ממשיכים במלאכה. לאלה מביניכם המודאגים, אל דאגה. אנחנו ננצח אותם. מה שבטוח זה, בביקור הבא סין כבר תהיה ערוכה גם לתופעה זו.
עניין קטן- לאכול עם מקלות סינים- אמא ובעיקר ג'וב ממש שולטים בתחום. ג'וב כבר לא זוכר מה עושים עם מזלג. לעומת זאת אני לא ממש חסיד של המקלות אבל איפה שהוא בבייג'ין קרה הנס. הייתי כל כך רעב שהאצבעות שלי פשוט הסתדרו להן בין המקלות וממש התחלתי לאכול איתן יפה. עד כדי כך שאני כמעט יודע לשלוף בוטן מתוך ערימת ירקות. כמעט. בכל מקרה ג'וב ממשיך להדריך אותנו בנושא.
בבוקר למחרת יוצאים שוב לטרק וג'וב לוקח את ההובלה. הוא מטפס לבד על איזשהו מתלול כדי לבדוק לאן ממשיכים מכאן, ובהמשך אנו יורדים לאיזה נחל קטן ושם השניים מורידים מכנסיים ומתחילים לבנות גשר בעזרת אבנים. מדי פעם עוברים מקומיים אשר באים לעשות כביסה ודי משתהים למראה הזרים. העיקר שבסוף היום תהיה להם אפשרות מעבר בין שתי הגדות- עבודה שנעשתה על ידי שני פועלים זרים.. רגע אחד חם ורגע שני קר. ממש כך. ברגע שעובר ענן הטמפרטורה צונחת. מרחוק אנו רואים עננים שחורים שתוך כמה דקות מייצרים טיפות ורעמים וכל זה קורה מאד מהר. עוזבים את הנהר ועוברים למצוק אחר ומשם שוב לכפר. תופשים פינה ומשחקים שוב בקלפים. ג'וביק כהרגלו, לוקח הנושא ברצינות ומשתלט על כמה משחקים. ואז מגיעים הנזירים הנחמדים ומשתתפים במשחק ומראים לנו פה ושם כמה מהשיטות שלהם. דנדוש בינתיים נהנה ממחברת המבוכים שלו שקרן ציידה אותו לפני המסע. והוא כמו אחיו, לקח ברצינות את נושא הקלפים ומתמחה בעיקר ב"מלחמה". הוא מקפיד כי בזמן חלוקת הקלפים הג'וקר יהיה אצלו ועוד איזה אס או שניים. חשוב לו להתחיל המשחק עם יתרון לא יחסי על היריב.
חוזרים לחדר ומתארגנים לנסיעה. מחר יש לקום מוקדם ממש ולתפוש האוטובוס לזויגה (Joige') ומשם הלאה. אך לפני זה עוד התארגנות קלה לקראת המשך הטיול, ואת כל זה ניתן לעשות בנקודה אחת בלבד בה יש אינטרנט. כשיש אינטרנט.
והנה עוד עניין בסין- יש חשמל, מים, מים חמים, אינטרנט וכספומט כשיש. אבל הרבה פעמים אין. פשוט כך. זה לא ממש מפריע אך זה תמיד נחמד לראות איך המקומיים אומרים שיש את כל זה. כשיש. אנחנו בסך הכל לא תמיד צריכים את כל זה ואפילו להיפך, נהנים יותר כשאין את כל זה. אפשר לדלג על מקלחת. שוב.
אז הגענו למקום שבו יש אינטרנט, אצל הסוחרת הסינית הצעירה שהחליפה לנו כסף וידה בכל. התחלנו לברר על הדילוג הבא לצ'אנגדו שתכננו לעשות ברכבת. כבר בתחילת הבירורים הבנו שרכבת עדיין אין,,, שהדרכים לשם נפגמו בשיטפונות והנסיעה אורכת בין 10-12 שעות באוטובוס. לכן האפשרות שנותרה היא - טיסה. היא מצאה כרטיסים במחיר מסוים והחלה לברר בטלפון. בינתיים הלך החשמל בכפר. אנחנו כבר רוצים לישון כי מחר קמים ב 05:00 ואז חזר החשמל וקבוק המופלאה נכנסה לאינטרנט ומצאה כרטיסים בחצי מחיר. ואז כשבאה להזמין כרטיסים לילדים (כי בהתחלה מזמינים פה למבוגרים) נפל האינטרנט. מחכים, מנסים שוב ובסוף הסינית מרימה טלפון למרכז ההזמנות ומתקתקת העניין. יש. הכל בסדר ואפשר ללכת לישון. שוב מסתבר שבסין טוב לדעת סינית.
השעון מעיר אותנו ב 05:30 לעלטה מוחלטת. אני מתלבש ויוצא לרחוב (נקרא לו כך) והמראה כמו לקוח מסרט. בקושי רואים משהו והבתים נראים כמו תפאורה. אני לבד מסתובב באמצע השומקום הזה והולך לכיוון האוטובוס שמחכה לנוסעים. בלי בושה הוא צופר עם הזמבורה שלו. עוד נרחיב על הזמבורה הסינית המזורגגת במילון המונחים הסיניים. זה שווה את ההרחבה.
בינתיים מתעוררת הגברת של האכסניה ואומרת לי שזה לא האוטובוס אלא זה שיבוא אחריו. טוב, אבל קמנו. השניים קמו כמו שני חיילים גיבורים. לחשוב שבחוץ חושך, ממש קר, צריכים להתארגן ולעלות לאוטובוס מצ'וקמק- והשניים עושים זאת בזריזות ובנועם הליכות. איזה כיף. קונים לנו שתי לחמניות טריות בדוכן ליד האוטובוס, ממלאים לנו טרמוס תה שרכשנו אמש וקדימה, יוצאים לדרך בדיוק ב 07:00. כן, הסינים ממש מפתיעים בדייקנות שלהם.
1/09/10 את שנת הלימודים של כיתה ד' מתחיל ג'וביק בחברת שבט אנשי הגולוק בעיירה הבאמת נידחת לאנגמוסה, על גבול מחוז סצ'ואן וגאנסו. כפר טיבטי קטן בגובה 3000 מטר אשר מאכלס מגוון קטן של מיעוטים טיבטים שלקוחים מהאגדות ממש. פרצופים קשוחים ושרופים מקור, תערובת של מונגולים, טיבטים וקזאחים. זהו אזור עני ביותר המתנהג כמו לפני מאות שנים- האנשים הם בעיקר רועי צאן ויאקים, לבושים בבגדיהם המסורתיים- מן גלימה ארוכה עשויה כנראה יאק, ועוד איזשהו בד עבה סביב המותניים, חרב בצד הגוף ואת כל הראש מכסה צעיף מגולגל כך שרק רואים את העיניים. אחד כזה ישב לידנו באוטובוס וחשבתי לעצמי איזה יופי שהכל נמצא עליו. כמו צב. ברגע שקר הוא פשוט פורס מעליו את הווילון הזה שאיתו וזהו. החברה' האלו כל הזמן עם הבגדים הללו ולא הבנתי מה יש להם לעשות עם זה בחום הזה. אבל אז יצאנו מהאוטובוס (אחרי כמעט 5 שעות נסיעה) והבנו שבגובה כזה לא ממש כדאי לבוא רק עם סווטשרט, נעלי קרוקס ונעלי נייק. כדאי שתהיה לך בסביבה איזו גלימה טובה, רצוי מעור ופרווה של יאק. ואכן שתי הפתעות ראשונות פוגשות אותנו כבר בהגעה- אכן גבוה כאן וקצת קר ועוד עניין פעוט- אין כאן בנק או שום מקום להחליף כסף ואנחנו באנו רק עם כמה גרושים בכיס. טעות של טירונים. מה עושים? אין כאן בנק או אף אחד שיחליף כסף, אך אמרו לי שאין בעיה ואפשר לנסוע לעיר הקרובה ולהחליף. היא נמצאת 5 שעות נסיעה מכאן ואחר כך לחזור.
והנה העניין הזה בסין- בכל מקום שאתה מגיע אליו ממליצים לך לנסוע לעיירה נחמדה או לכפר יפה או לנהר מעניין שנמצא ממש קרוב, מרחק חמש עד שש שעות נסיעה מכאן, ואז לחזור. זה כמו להגיד למישהו- "אתה כבר נמצא באילת, מה, לא תלך לטבול את עצמך בבניאס".
טוב, אחרי חיפושים וחקירה מסתבר שיש כאן מישהי שמוכנה להחליף לנו דולרים וקצת יורו, כמובן בשער נמוך כיוון שהיא מגיעה לבנק רק...בנובמבר. מן הסתם הסכמנו וכך היה לנו עוד "חמצן".
ואפרופו חמצן, הגובה הזה קצת הצליח לעשות לנו כאב ראש קטן שחלף לו בהמשך היום. הלכנו לאכול כאן בפינה כשלמסעדה (נקרא לזה מסעדה כי אין דרך לתאר את המקום) נכנס נזיר טיבטי. הוא ביקש שניתן לו כסף אך במקום זה שירה הגישה לו צ'יפס אז הוא התיישב והתחיל לאכול לנו מהצ'יפס, כשכל אותו זמן מנסה בעלת המקום לגרש אותו. בסוף הוא הלך וג'וב ודנדוש תכננו איך הם מתנפלים עליו אם ישוב. בתמורה היא פיצתה אותנו בשתי מנות צ'יפס אלשממילא כבר לא היה לנו מקום. לקראת ערב התחיל מבול שלא ראינו את הסוף שלו ולמזלנו אכלנו ממש ליד והלכנו לישון. בבוקר השמיים נפתחו לרווחה והיו בהירים כאילו כלום.
אז מבחינת ההפתעות היו לנו ככה- את עניין הכסף, הקור (שבסך הכל התגברנו עליו כי החדר היה נעים ובחוץ פשוט לובשים 4 שכבות) והעובדה שג'וביק החליק בחדר ונפל לא טוב והצליח להלחיץ אותנו. אבל גם את זה עברנו בשלום ולמחרת השתוללנו וטיילנו כאילו כלום. ישתבח שמו.
בבוקר היתה לנו חוויה נחמדה- הרי בכל מקום מסתכלים ובוהים בנו. בעיקר בעיירה הזו, שבה אנשים באמת נראים אינדיאנים כמו מעולם אחר ומן הסתם אנחנו בעיניהם גם כן עוף מוזר. דנדוש, ג'וביק ואני יושבים ומחכים לאמא על המדרגות בכניסה לאכסניה. מולנו עובר איש מקומי, לבוש היטב בגלימה שלו עם החרב, השיער המפוזר וכו'. תוך כדי שהוא הולך ובוהה בנו...הוא נעלם. כן, הוא פשוט נעלם. בעצם הוא נפל לבור ביוב פתוח באמצע הכביש. וזה משהו מאד נפוץ כאן (לא הנפילות אלא הבורות הפתוחים). בכל מקום יש כאן בורות ללא מכסה, והדרכים כאן כל הזמן בשיפוצים. למעשה אין כאן ממש כבישים אלא רצף של בורות שביניהם יש דרך בה ניתן לנסוע וגם קצת ללכת. סין הזו. ג'וביק כמובן לא ידע היכן להחביא את צחוקו. בקיצור, האיש לא ממש התרגש, הוציא את עצמו החוצה וכרגע רק נותר לו למצוא את הנעל שנשארה בפנים. עוד קצת מאמץ, קצת להכניס את הראש והופ, יש נעל. נעל אותה, ניער את עצמו והמשיך כאילו כל יום הוא נעלם בבור.
לאחר ארוחת בוקר יצאנו סוף סוף לטרק אמיתי שכולו ביער, לצד הנחל שעובר כאן. שני הילדים מגלים התלהבות וטיילות אמיתית וזה ממש כיף. עוברים דרך המנזר הטיבטי, קונים כמה צ'ופרים מקומיים (שזה אלתור בפני עצמו) ומסרק נגד כינים.
לקראת ערב ג'וב מקבל שוב את הרעב שלו לחלבון. זה קורה לו די הרבה- לא מספיק לו אורז וכל מיני מטעמים. הוא ממש יודע מה רוצה וזה בדרך כלל עוף עם תפוחי אדמה או משהו מאד באזור הזה. ואנחנו כבר חשבנו שסיימנו את הבילוי בעיירה הזו שברגע שמחשיך אז פשוט חושך מצרים ורק פה ושם אור במקומות שמגישים אוכל. וזה לא הרבה בעיירה שמורכבת משני רחובות. אז הלכנו למסעדה אחת ושם ביקשנו עוף עם גזר, תפוחי אדמה ומלפפונים. ככה כולם יוצאים שמחים. ובדיוק שבאנו לסיים את הארוחה נכנסת חבורה של סינים, מכובדים למראה, עם מעילים אופנתיים ומצלמות משוכללות ומתיישבים שולחן לידנו. אחד מהם, גבוה ומרשים למראה, ניגש ופונה אלינו באנגלית יפה. הוא שואל על הילדים כמובן ועל כך שאצלם יש רק ילד אחד ובשבילם זה נדיר לראות שני בנים למשפחה. זו הסיבה שהסינים לא מגיעים למקום הזה עם הילד היחיד שלהם, מפאת גובהו. אמרתי לו שאצלנו יש משפחות גם עם 10 ילדים והוא הסתכל עלי כאילו אני יהודה ברקן בפינת המתיחות. הם מאזור סנג'ן, בדרום, לכיוון הונג קונג, והחליטו לעשות טיול. לפתע מגישים לשולחנם מן משהו עגול וגדול בצבע חום בהיר. משהו שמוציא אדים ולא ברור מהו. מסתבר שאלו מעיים של כבש, המעדן המקומי. הבחור שהגיש את זה הזיז את זה מצד לצד וזה היה נראה ממש מוזר. ואז הוא חתך באמצע, הוציא את כל האוויר מבפנים ומתוך השק הזה החל מוציא אבנים חמות, אותם הם שמו בזמן הבישול ותפרו את המעיים. הסינים הזמינו אותנו לצפות בחוויה ואף לאכול. טעמנו ואכן טעים. ממש כמו סטייק. אפילו דנדוש הגיש את הפה שלו למקלות של הסיני וטעם. הם שמחו על המראה הזה. שבעים הלכנו לישון.
למי שעוקב הבטחתי עדכון בעניין החברות של דנדוש. אז, החברות של דנדוש הן כבר חברות של כל בני המשפחה. ומי שמבין בעניינים אלה בוודאי אינו מופתע. או קיי, לשם הדיוק, לעודד השודד הן לא ממש התחברו (תרתי). עוד פריצת דרך בנושא התרחשה בלנגמוסי כשג'וב זיהה באחת המכולות, מה שהוא כינה "מסרק כינים". אכן הפתעה. היה ברור שזהו אינו הייעוד של חפץ זה וכשהמוכר ראה שאנחנו מנסים להסתרק איתו הוא סימן לנו עם הידיים - לא לא. רכשנו כמובן, כי מה זה באמת משנה הייעוד המקורי. ממשיכים במלאכה. לאלה מביניכם המודאגים, אל דאגה. אנחנו ננצח אותם. מה שבטוח זה, בביקור הבא סין כבר תהיה ערוכה גם לתופעה זו.
עניין קטן- לאכול עם מקלות סינים- אמא ובעיקר ג'וב ממש שולטים בתחום. ג'וב כבר לא זוכר מה עושים עם מזלג. לעומת זאת אני לא ממש חסיד של המקלות אבל איפה שהוא בבייג'ין קרה הנס. הייתי כל כך רעב שהאצבעות שלי פשוט הסתדרו להן בין המקלות וממש התחלתי לאכול איתן יפה. עד כדי כך שאני כמעט יודע לשלוף בוטן מתוך ערימת ירקות. כמעט. בכל מקרה ג'וב ממשיך להדריך אותנו בנושא.
בבוקר למחרת יוצאים שוב לטרק וג'וב לוקח את ההובלה. הוא מטפס לבד על איזשהו מתלול כדי לבדוק לאן ממשיכים מכאן, ובהמשך אנו יורדים לאיזה נחל קטן ושם השניים מורידים מכנסיים ומתחילים לבנות גשר בעזרת אבנים. מדי פעם עוברים מקומיים אשר באים לעשות כביסה ודי משתהים למראה הזרים. העיקר שבסוף היום תהיה להם אפשרות מעבר בין שתי הגדות- עבודה שנעשתה על ידי שני פועלים זרים.. רגע אחד חם ורגע שני קר. ממש כך. ברגע שעובר ענן הטמפרטורה צונחת. מרחוק אנו רואים עננים שחורים שתוך כמה דקות מייצרים טיפות ורעמים וכל זה קורה מאד מהר. עוזבים את הנהר ועוברים למצוק אחר ומשם שוב לכפר. תופשים פינה ומשחקים שוב בקלפים. ג'וביק כהרגלו, לוקח הנושא ברצינות ומשתלט על כמה משחקים. ואז מגיעים הנזירים הנחמדים ומשתתפים במשחק ומראים לנו פה ושם כמה מהשיטות שלהם. דנדוש בינתיים נהנה ממחברת המבוכים שלו שקרן ציידה אותו לפני המסע. והוא כמו אחיו, לקח ברצינות את נושא הקלפים ומתמחה בעיקר ב"מלחמה". הוא מקפיד כי בזמן חלוקת הקלפים הג'וקר יהיה אצלו ועוד איזה אס או שניים. חשוב לו להתחיל המשחק עם יתרון לא יחסי על היריב.
חוזרים לחדר ומתארגנים לנסיעה. מחר יש לקום מוקדם ממש ולתפוש האוטובוס לזויגה (Joige') ומשם הלאה. אך לפני זה עוד התארגנות קלה לקראת המשך הטיול, ואת כל זה ניתן לעשות בנקודה אחת בלבד בה יש אינטרנט. כשיש אינטרנט.
והנה עוד עניין בסין- יש חשמל, מים, מים חמים, אינטרנט וכספומט כשיש. אבל הרבה פעמים אין. פשוט כך. זה לא ממש מפריע אך זה תמיד נחמד לראות איך המקומיים אומרים שיש את כל זה. כשיש. אנחנו בסך הכל לא תמיד צריכים את כל זה ואפילו להיפך, נהנים יותר כשאין את כל זה. אפשר לדלג על מקלחת. שוב.
אז הגענו למקום שבו יש אינטרנט, אצל הסוחרת הסינית הצעירה שהחליפה לנו כסף וידה בכל. התחלנו לברר על הדילוג הבא לצ'אנגדו שתכננו לעשות ברכבת. כבר בתחילת הבירורים הבנו שרכבת עדיין אין,,, שהדרכים לשם נפגמו בשיטפונות והנסיעה אורכת בין 10-12 שעות באוטובוס. לכן האפשרות שנותרה היא - טיסה. היא מצאה כרטיסים במחיר מסוים והחלה לברר בטלפון. בינתיים הלך החשמל בכפר. אנחנו כבר רוצים לישון כי מחר קמים ב 05:00 ואז חזר החשמל וקבוק המופלאה נכנסה לאינטרנט ומצאה כרטיסים בחצי מחיר. ואז כשבאה להזמין כרטיסים לילדים (כי בהתחלה מזמינים פה למבוגרים) נפל האינטרנט. מחכים, מנסים שוב ובסוף הסינית מרימה טלפון למרכז ההזמנות ומתקתקת העניין. יש. הכל בסדר ואפשר ללכת לישון. שוב מסתבר שבסין טוב לדעת סינית.
השעון מעיר אותנו ב 05:30 לעלטה מוחלטת. אני מתלבש ויוצא לרחוב (נקרא לו כך) והמראה כמו לקוח מסרט. בקושי רואים משהו והבתים נראים כמו תפאורה. אני לבד מסתובב באמצע השומקום הזה והולך לכיוון האוטובוס שמחכה לנוסעים. בלי בושה הוא צופר עם הזמבורה שלו. עוד נרחיב על הזמבורה הסינית המזורגגת במילון המונחים הסיניים. זה שווה את ההרחבה.
בינתיים מתעוררת הגברת של האכסניה ואומרת לי שזה לא האוטובוס אלא זה שיבוא אחריו. טוב, אבל קמנו. השניים קמו כמו שני חיילים גיבורים. לחשוב שבחוץ חושך, ממש קר, צריכים להתארגן ולעלות לאוטובוס מצ'וקמק- והשניים עושים זאת בזריזות ובנועם הליכות. איזה כיף. קונים לנו שתי לחמניות טריות בדוכן ליד האוטובוס, ממלאים לנו טרמוס תה שרכשנו אמש וקדימה, יוצאים לדרך בדיוק ב 07:00. כן, הסינים ממש מפתיעים בדייקנות שלהם.
