Jiuzhaigou
הנסיעה לכאן אורכת כ 3 שעות. המרחק הוא ממש קצר, בערך 60 ק"מ, ויחד עם זאת, בגלל הכבישים הדפוקים, הנסיעה היא איטית וקופצנית אך הנוף מכפר על כל זה והנסיעה עוברת מהר. רוב הנסיעה היא בירידה, שכן היינו באיזור ה 3000מ'.
דז'וזאיגו היא עיירת תיירות לכל דבר, מלאה אכסניות, מלונות ומוניות. זאת בניגוד למשל לעיירה זויגה, בה אין אפילו מונית אחת, רק ריקשות. זה המדד לגודל העיירה ומידת האטרקטיביות שלה. בכפר כאן יש יותר תיירים כיוון שמדובר בשמורת טבע פופולארית ומרשימה. בערב הראשון יצאנו לסיבוב ובחרנו לנו מקום לארוחת ערב. בחרנו בעיקר לפי העובדה שהיה מלא, על אף שמדד דנדוש היה שלילי. דנדוש מחליט איזו מסעדה ראויה ואיזו לא על פי הריח! התיישבנו ובחרנו מהתפריט, שמחים ורעבים עד מאד. זוהי המסעדה שחיכינו בה הכי הרבה זמן לאוכל, שעה לפחות. זמן ההכנה יחד עם המנות שיצאו סביבנו העלו לנו את הביטחון שהולך להיות מצוין. בשלב מסוים, מרב רעב, ג'וב הלך לראות מה קורה במטבח. הוא חזר לספר איך הם חותכים את התרנגולת: "הם פשוט חותכים אותה לחתיכות ככה, כמו שהיא, בלי לנקות ועם כל העצמות." בהתחלה צחקתי אבל אז.. נפל האסימון. הודעתי לחברה: "זאת כנראה המנה שלנו". עודד תפס את הראש. ואכן לראשונה קיבלנו מנה סינית טיפוסית. טוב, אי אפשר לומר שלא הגיע הזמן. כך שמבין תפוחי האדמה, צצו להן הרגליים ועוד מיני איברים שלא התאמצנו לזהות. נפילה. חזרנו לגסט האוס לאכול פנקייק ולהמתיק את הערב.
למחרת יצאנו ליום מנה במיוחד בשמורה הכי מפורסמת בסין. התשלום עבור הפארק יקר יחסית, 300 יואן לאחד, בערך 150 ₪. השמורה הזכירה לנו את "פליטוויצה", השמורה המקסימה בקרואטיה, בה טיילנו לפני שנתיים. הפארק נמתח לאורך 20 ומשהו ק"מ ומגיע בפסגה שלו ל 3500 מטר, בתוך יערות ארזים, אשורים ושאר עצי יער מרשימים וגבוהים. עם תחילת ההליכה החל גשם נעים ואוויר טוב. נראה לי שבסין זה צ'ופר כיוון שאוויר טוב הוא לא נחלת האזורים הנמוכים ובוודאי לא של הערים הגדולות. כל מהלך ההליכה הוא בירידה, במסלול מדהים של מים מכל עבר. פשוט מים ומים בכל עבר כשבחלק מהמקומות הולכים על שביל עץ תלוי. ואז נזכרנו בפרויקט השביל התלוי בבניאס- שביל באורך של כמה עשרות מטרים, פרוייקט הנדסי מתוחכם שנמשך כמה שנים וזכה לפתיחה חגיגית וסקירה טלוויזיונית. אז כאן יש בערך 20 ק"מ של גשרים תלויים מעל מים שוצפים וגבהים מטורפים. קנה המידה ממשיך להשתבש ולהתחדד לנו, וטוב שכך, כי זה נותן פרופורציות. וסין זה בית ספר לפרופורציות. שני החברה' אכלו בלי מלח את כל המסלול ואת רובו אכן עשינו ברגל. לפחות את החלק העליון של האגמים המדהימים שלו. מזג אוויר נפלא, שמים ומים- אוכלים, שותים ואוכלים ובערב חוזרים לחדרנו הקטן.
הילדים מתחברים עם צוות האכסניה. יש כאן 2 יפנים שטוענים שהאוכל בסצ'ואן לחלוטין חריף להם מדי. הבחורה מלמדת את ג'וביק קסם עם גומיות והחבר'ה כותבים את שמותינו בסינית ויפנית- ללא ספק הכתב שלהם זוהי גאונות בפני עצמה. אגב, אין מה להשוות בין הסינית ליפנית. מצטלמים לפרידה ולוקחים מונית לשדה התעופה של דג'וזאיגו (שעתיים נסיעה) לתפוס טיסה לצ'אנגדו. בביטחון פותחים לנו כל דבר ובסוף פשוט מחליטים לא לקחת סיכון עם הארבעה הללו הישראלים ושולחים לנו את כל הציוד דרך בטן המטוס. כולל את תה היסמין שלנו שגם הוא נתפס כחשוד. ממתינים לטיסה שמתעכבת לה, ואז פתאום מחליטים להעביר אותנו לטיסה אחרת. לוקחים לנו את כרטיסי העלייה למטוס, יחד עם הקבלות של המזוודות ונעלמים. אני מתעצבן ואחרי קצת ריצות בשדה מקבלים חזרה את הקבלות יחד עם כרטיסי טיסה חדשים למטוס חצי מלא. טיסה של 40 דקות ואנחנו בצ'אנגדו.
דז'וזאיגו היא עיירת תיירות לכל דבר, מלאה אכסניות, מלונות ומוניות. זאת בניגוד למשל לעיירה זויגה, בה אין אפילו מונית אחת, רק ריקשות. זה המדד לגודל העיירה ומידת האטרקטיביות שלה. בכפר כאן יש יותר תיירים כיוון שמדובר בשמורת טבע פופולארית ומרשימה. בערב הראשון יצאנו לסיבוב ובחרנו לנו מקום לארוחת ערב. בחרנו בעיקר לפי העובדה שהיה מלא, על אף שמדד דנדוש היה שלילי. דנדוש מחליט איזו מסעדה ראויה ואיזו לא על פי הריח! התיישבנו ובחרנו מהתפריט, שמחים ורעבים עד מאד. זוהי המסעדה שחיכינו בה הכי הרבה זמן לאוכל, שעה לפחות. זמן ההכנה יחד עם המנות שיצאו סביבנו העלו לנו את הביטחון שהולך להיות מצוין. בשלב מסוים, מרב רעב, ג'וב הלך לראות מה קורה במטבח. הוא חזר לספר איך הם חותכים את התרנגולת: "הם פשוט חותכים אותה לחתיכות ככה, כמו שהיא, בלי לנקות ועם כל העצמות." בהתחלה צחקתי אבל אז.. נפל האסימון. הודעתי לחברה: "זאת כנראה המנה שלנו". עודד תפס את הראש. ואכן לראשונה קיבלנו מנה סינית טיפוסית. טוב, אי אפשר לומר שלא הגיע הזמן. כך שמבין תפוחי האדמה, צצו להן הרגליים ועוד מיני איברים שלא התאמצנו לזהות. נפילה. חזרנו לגסט האוס לאכול פנקייק ולהמתיק את הערב.
למחרת יצאנו ליום מנה במיוחד בשמורה הכי מפורסמת בסין. התשלום עבור הפארק יקר יחסית, 300 יואן לאחד, בערך 150 ₪. השמורה הזכירה לנו את "פליטוויצה", השמורה המקסימה בקרואטיה, בה טיילנו לפני שנתיים. הפארק נמתח לאורך 20 ומשהו ק"מ ומגיע בפסגה שלו ל 3500 מטר, בתוך יערות ארזים, אשורים ושאר עצי יער מרשימים וגבוהים. עם תחילת ההליכה החל גשם נעים ואוויר טוב. נראה לי שבסין זה צ'ופר כיוון שאוויר טוב הוא לא נחלת האזורים הנמוכים ובוודאי לא של הערים הגדולות. כל מהלך ההליכה הוא בירידה, במסלול מדהים של מים מכל עבר. פשוט מים ומים בכל עבר כשבחלק מהמקומות הולכים על שביל עץ תלוי. ואז נזכרנו בפרויקט השביל התלוי בבניאס- שביל באורך של כמה עשרות מטרים, פרוייקט הנדסי מתוחכם שנמשך כמה שנים וזכה לפתיחה חגיגית וסקירה טלוויזיונית. אז כאן יש בערך 20 ק"מ של גשרים תלויים מעל מים שוצפים וגבהים מטורפים. קנה המידה ממשיך להשתבש ולהתחדד לנו, וטוב שכך, כי זה נותן פרופורציות. וסין זה בית ספר לפרופורציות. שני החברה' אכלו בלי מלח את כל המסלול ואת רובו אכן עשינו ברגל. לפחות את החלק העליון של האגמים המדהימים שלו. מזג אוויר נפלא, שמים ומים- אוכלים, שותים ואוכלים ובערב חוזרים לחדרנו הקטן.
הילדים מתחברים עם צוות האכסניה. יש כאן 2 יפנים שטוענים שהאוכל בסצ'ואן לחלוטין חריף להם מדי. הבחורה מלמדת את ג'וביק קסם עם גומיות והחבר'ה כותבים את שמותינו בסינית ויפנית- ללא ספק הכתב שלהם זוהי גאונות בפני עצמה. אגב, אין מה להשוות בין הסינית ליפנית. מצטלמים לפרידה ולוקחים מונית לשדה התעופה של דג'וזאיגו (שעתיים נסיעה) לתפוס טיסה לצ'אנגדו. בביטחון פותחים לנו כל דבר ובסוף פשוט מחליטים לא לקחת סיכון עם הארבעה הללו הישראלים ושולחים לנו את כל הציוד דרך בטן המטוס. כולל את תה היסמין שלנו שגם הוא נתפס כחשוד. ממתינים לטיסה שמתעכבת לה, ואז פתאום מחליטים להעביר אותנו לטיסה אחרת. לוקחים לנו את כרטיסי העלייה למטוס, יחד עם הקבלות של המזוודות ונעלמים. אני מתעצבן ואחרי קצת ריצות בשדה מקבלים חזרה את הקבלות יחד עם כרטיסי טיסה חדשים למטוס חצי מלא. טיסה של 40 דקות ואנחנו בצ'אנגדו.
