Yangshou
בצהריים לוקחים אוטובוס ועוברים ליאנגשו, מרחק פחות משעה נסיעה. שוב בתוך הנוף המרשים של סלעי הגיר המורמים לגבוה בכל מיני צורות מעניינות שמפעילות את הדמיון. מהפנט. מגיעים לתחנת אוטובוס מרכזית, מיד מציעים לנו מונית ב 20 יואן כי אומרים שהמלון רחוק. אנו אומרים 10 ומקבלים רכב שטרם נסענו עליו- אופנוע עם ארגז מאחור. עוד סוג רכב לרפרטואר הרכבים שלנו. אגב, רכב כזה אמור לעלות 5 יואן אבל אין כבר כח כל היום לעמוד על המקח. מגיעים למלון סיני טיפוסי, די דומה לזה שהיה בבייג'ין. יאנגשו עיירה תיירותית ונראה שכולם מתנקזים לכאן. פוגשים פרצופים מכל מיני נקודות בדרך כולל כמה חברים של דנדוש. אחד הדברים הכי יפים כאן אלו ההרים המוזרים שממש קרובים לכאן וניבטים מכל פינה. מיד, מבלי לבזבז זמן יוצאים לכבוש את העיר ולחפש משהו לאכול. הפתעה. חשבנו שכבר לא נהיה יותר מופתעים. עיירה מאד תיירותית, מלאה במסעדות של אוכל מערבי והמממוווןן פיצריות, עם תנורי אבן. מתיישבים לאכול במקום שנראה סימפטי, תוך שהחבר'ה רואים סרט של צ'אנג בטלוויזיה. ומי מגיע בדיוק כשאנחנו מסיימים? יעל ושירלי ישנות בדיוק במקום שהחלטנו לאכול. משעשע. מקשקשים ונפרדים. המשכנו בחיפושים אחר מקום לינה חלופי למלון שלא אהבנו. ביקרנו בכל מיני אכסניות ומלונות ושום מקום לא עשה לנו את זה. איפה כל שולחנות הביליארד והאכסניות מלאות האווירה? מה קורה כאן? והופ את מי פוגשים? את הזוג האירי מגווילין. הם מראים לנו את הגסט האוס שלהם ואנחנו נהנים מההזדמנות להתרווח ולראות את הסרט קונג פו פנדה. הרבה דברים בסרט קיבלו משמעות נוספת בעקבות הטיול. שואלים על ליאנה, כי ידענו שהיא תכננה לישון כאן ואמרו לנו שהיא עזבה השכם בבוקר. גם המקום הזה לא נראה לנו. ממשיכים להסתובב קצת בשוק, פוגשים את הספרדים מהרפסודה ואז נשברים וחוזרים למסעדה בה ראינו שיש שלט בעברית שיש חומוס! כן, חומוס זה הימור רציני אבל לא עמדנו בפיתוי. הבחורה אמרה שהיא מכינה אותו כל בוקר טרי, האמנו. קיבלנו צלחת שטוחה לחלוטין ועליה מרוח חומוס שטוח עוד יותר. והפיתה,,, הייתה הכי שטוחה. טוב נו, לא באמת ציפינו. החלק המוצלח היה ששאלנו אם יש להם במקרה חדרים? ואכן, יש להם חדר ממש נחמד מעל המסעדה. במחיר הכי נמוך ששילמנו עד היום, 60 יואן, שזה בערך 30 ₪ ללילה. גולת הכותרת היא שיש להם מכונת כביסה על הגג ונוכל להשתמש בה חופשי. עברנו למחרת על הבוקר ומיד שמנו 3 מכונות. בנוסף, אנחנו בלב העניינים ויש לנו חלון לרחוב היפה ולכל מה שקורה. כמו שנאמר בקונג פו פנדה, שום דבר אינו קורה במקרה. וגם, תאמין תאמין. איזה כיף.
בוקר רגוע כי גשום וגם כי מתאים לנו. בצהריים יוצאים לסיבוב על אופניים זוגיות. עוצרים בדרך בבית ספר לטאיי צ'י ומתבוננים. ועוד גולת כותרת, פוגשים בחור אנגלי עם בגט ביד. שפשפנו את העיניים. כן, בסוף היום כבר היה לנו בגט משלנו. והוא לא היה מתוק. יומיים לפני הפרידה מסין אנחנו טועמים חומוס, קונים בגט ומתקנים נעליים. ממש יום מלא בשיאים. קבוקי תיקן את נעלי ההתעמלות אצל התופר השכונתי וזה עשה לו את הטיול. חברת סוקוני, יצרנית הנעליים, עוד יקבלו את התמונות. ואת מי פוגשים בערב? את בועז שעזר לדנדוש לנצח עם מריו את המחשב כשהיינו בדאלי. קשקשנו קצת והם סיפרו שהם החליטו ללכת על אוטובוס לילה מכאן לגבול הונג קונג במקום הטיסה. בחנו את העניין והחלטנו אותו דבר. בערב ביטלנו את הטיסה והזמנו אוטובוס שינה של 10 שעות. אחרי הכל, אוטובוס שינה היה חסר לנו להשלמת הסדרה של 16 כלי התחבורה בהם נסענו. ואז, אחרי שהשארנו להם פתק, יעל ושירלי הגיעו להגיד שלום. אז ישבנו עד חצות כשג'וביק מזמין שניצל צ'יפס וסלט. הפעם - הצליח לו, היה ממש טעים. לילה טוב.
הדברים הקטנים שעושים את הטיול: כל הטיול אבא היה עם נעלי התעמלות סוקוני נוחות שהחזיקו מעמד יפה למעט העובדה שהיה להם חור בצד, חור שהלך וגדל, ועמו התחושה שהנה אוטוטו נצטרך להיפרד מהן. ואז בוקר אחד ביאנגשו, שבוע לפני סוף הטיול, אנו שואלים את בעל המקום האם יש סנדלר באזור. הוא אמר שיש אלא שיש כרגע גשם אז אין. אחרי שחלף לו הגשם יצאנו בעקבות הסנדלר והנה הוא יושב בקרן הרחוב. הגשנו לו את הנעל ותוך שנייה הוא ניגש למלאכה. גזר חתיכת בד, שם דבק מגע, דפק את הנעל על הריצפה (דנדוש שאל מדוע ועניתי לו שזה יכול להיות נגד עין הרע או סתם נגד בוץ) והניח את הנעל המרופטת על המכונה הענתיקה והמדהימה שלו ובמיומנות מדהימה תפר את החור והיה העקוב למישור. במילים אחרות אין חור והנעל כחדשה. באותה הזדמנות הוא הציץ בנעל השנייה שגם בה התחיל איזשהו בצבוץ של חור והציע שנטפל בה. אפילו אם לא היה חור הייתי נותן לו כיוון שהוא איש נחמד עם מכונת זמן (כי עוד כמה זמן לא יראו מכונות כמו שלו) ועם סבלנות וחיוך של סיני עתיק. ובסוף הוא גבה את המחיר שלו- 10 יואן. זהו. 5 שקלים ישראליים. סוף סוף סיני כמו של פעם. אם זה היה בבייג'ין הוא ודאי היה גובה 50 יואן ואז היה מתחיל המשא והמתן.
לקחנו לנו שני זוגות אופניים עם מושבים כפולים ויצאנו להשתלב בתנועה הסינית לעבר הכפרים ולעבר האתרים הנבחרים שבסביבה. לא כל כך מבינים פה איך הילדים עושים את כל זה. בעיקר מתפלאים מדנדוש שיושב מאחור ומשקיע בלעשות פדלים, כשהוא מגיע אליהם. ואז עצרנו בעץ הבאיאן הגדול שעל פי האמונה בודהה ישב שם ומי יודע מה עשה שם. הם אומרים שחשב, אני אומר שישן, כי בצהריים רואים מלא סינים שפשוט נרדמים ולא משנה איפה הם יושבים או נמצאים: בתחנת אוטובוס, במשרד, במסעדה, על הספסל ועוד. ואז אמא שאלה את שאלת הסיכום מה יש לכל אחד לומר על הטיול בסין או על הסינים. ג'וביק אמר- לא משהו. אבא אמר- משהו משהו, שזה בעצם אותו הדבר בדיוק מה שג'וב אמר רק בגישה חיובית. ודנדוש פשוט חסך את ההסתבכות ואמר- מגעילים. כן, הוא עם הסינים שכל הזמן מלטפים אותו, מצלמים אותו, מדברים איתו, בוהים בו, הוא איתם גמר. והאמת צריכה להיאמר- חשוב שסין תישאר לסינים ושהסינים יישארו בסין. יש כאן כמה דברים שבחיים לא נבין. כמו למשל: כיצד אפשר לאכול על הבוקר מרק נודלס עם כל מיני חיות בפנים? כיצד אפשר לירוק כל כך הרבה ובכל מקום? כיצד לכתוב את האותיות האלו שלהם וגם לבטא אותן? כיצד אפשר לחצות כביש כשיש תנועה כמעט מכל הכיוונים וכולם עושים גלינג גלינג עם הפעמון? למי להתייחס קודם? כיצד נפתרים מכל כמות הפסולת שמיוצרת כאן בכל שנייה? כיצד ניתן לאכול כמעט כל דבר שזז? למה לנסות למכור במחיר פי 20 מהמחיר הסביר, מה גם שאחרי יום זה במילא מתפרק? למה לא מגבילים כאן את הילודה? רגע, בעצם מגבילים. אז למה לא רואים את זה בשטח?
למה למכור כל פעם לזרים שזו הפגודה הכי מעניינת ובה בודהה עשה כך וכך. ראית מקדש אחד או פגודה אחת- תחסוך מעכשיו את ההוצאה ובעיקר את הנסיעה וקח אופניים להסתובב בעיירה. אלא אם אתה בודהיסט מושבע שחייב רק עוד פעם אחת ללטף את הבטן או הראש של הבודהה הצוחק או לנשום קטורת ליד הבודהה היושב או להסתודד עם הבודהה העומד.
בוקר טוב. קמים ליום האחרון בסין. לאט לאט בקצב שסיגלנו לעצמנו. שאלתי את דנדוש מה הוא רוצה לעשות לכבוד היום האחרון והוא השיב: "כל היום כלום". יכול להיות שנאמץ את הרעיון. השמש יצאה לכבודנו, הרחוב שלנו פעיל כרגיל, החברה משחקים באייפון ואני מתלבטת מה בא לי לארוחת בוקר. קבוקי בדיוק מסיים לכתוב מכתב לסוקוני, שיתלווה לתמונות ולסיפור הנעל והאיש המאושר. מעלים את כל התמונות לאתר. לידינו התיישב איזה בחור אמריקאי שחי כאן 3 שנים ועוסק בלימודי תורה ואימון. מטרתו, על פי דבריו, היא להצליח לשחזר ולחיות כפי שחיו אבות אבותינו ברמת התודעה וסגנון החשיבה. אפשר?! חיש מהר די נמאס לנו מההרצאות שלו. והופ, מי מגיעות? שירלי ויעל באו להגיד להתראות לפני שהן עולות על האוטובוס ולא פחות חשוב, לתת לנו את חבילת הקפה עם ההל שטיילה איתן במשך כל הזמן ולא נפתחה. זו דרך לסיים את סין!
שכרנו שוב אופניים. הפעם ג'וביק שכר לעצמו זוג כדי שיוכל להיות עצמאי בעליות ובעיקר, בירידות. יצאנו, לא לפני שהגברת של האופניים בעזרת חברתה, הסבירו לי שאני חייבת להיות מאד זהירה. בכלל, הן אמרו, עדיף שלא תרכבי. הן הסבירו שבסין, אישה הרה נחה כל היום ונמנעת מפעילות. אוכלת טוב, הווה אומר, מרק עוף כל ערב והאמהות באות לשמור עליה. אני יודעת שחלקכם מהנהנים כרגע לאות הסכמה. זה גם הסביר לנו את הלבוש והמראה החולני שיש כאן לנשים הרות. תמיד עם שמלה גדולה ולא מחמיאה ומראה חיוור. איזו חשיבה. איזה עולם. יצאנו לנו לטיול אופניים ומצאנו לנו דרכים מהנות לאורך נהר הלי, הפרדסים והכפרים. בדרך חזרה מצאנו אפילו מאין חוף רחצה בנהר. מאד מפתה, אך כיוון שלא ידענו מה מצב הנהר ועד כה לא ראינו אף אחד רוחץ בו, החברה קיבלו רשות להיכנס רק עד גובה התחתונים. ההרים סביב, הנהר הרחב, המים השלווים והשקט, הקשו עלינו את הפרידה מהאזור.
נחשו מה קרה בדיוק כשחזרנו? מתוף מסעדה חשוכה נשמעה קריאה ומי יצא? בר ונדב. הפתעה. דנדוש חיכה כבר לפגוש אותם שוב כל הטיול ולא ידענו האם זה יקרה. בזאת, זה גם אומר שפגשנו ביאנגשו את כל חברינו מהדרכים. מסתבר שכל הטיילים וכל הדרכים מתנקזים ליאנגשו. נדב עם תפרים במצח כי הוא נכנס בדלת זכוכית. הם מספרים לנו על המלון המבאס שלהם, ואנחנו, שכבר מכירים את המנגינה הזו, מציעים להם לבוא לראות את פינת החמד שמצאנו. ואכן, הם עוזבים את המלון אליו הגיעו לפני שעה קלה ואנחנו מעבירים לידיהם את חדרינו. ארוחת ערב אחרונה בסין עם קינוח מיוחד, לא טיפוסי ולא מקומית, טראפלס שוקולד. כן, אמיתי. ואפילו טעים. נפרדים מבר ונדב ובעלי החדר שלנו, טינה ובעלה, ויוצאים לאוטובוס.
טוב. אז רצינו אוטובוס שינה ורצינו חוויה אז ומה קיבלנו? מפתיע איך מכניסים באוטובוס אחד, בשלוש שורות ושתי קומות 36 נוסעים בשכיבה. מרשים. הרגליים נכנסות מתחת לראש של זה שלפניך ואת הנעליים חייבים להוריד מיד במדרגות האוטובוס. שאלנו האם יש לנו מיטה ומצעים ואמרו לנו שיש וזה מחכה לנו. עד לרגע האחרון הסינים יודעים לשמור על הומור עם תיירים. איזה מצעים ואיזה באטיח. זה הולך ככה- עולה איתך איזה נער שהוא כאילו העוזר נהג ומתחיל להזיז אנשים ממיטה למיטה- אתה תעבור לכאן, את תעלי לשם והנה יש לכל אחד מיטה. המזל הגדול שהבאנו איתנו ציפיות כך שביום האחרון בסין הם באו לידי שימוש ולא נשאנו אותן ואת שמן לשווא. אנחנו מתמקמים מחויכים, כמובן שמתנגן לו סרט סיני אלים והחברה מרוצים מאד. ואז מנסים להירדם,,,, הסרט האלים עם המכות והגרזנים מתנגן לו בקולי קולות, היתושים מצטרפים לחגיגה, האוטובוס עוצר כל כמה זמן להוריד ולהעלות נוסעים ובנוסף לכל זה, הנהגים ועוזריהם הפסיכים מעשנים בתוך האוטובוס הסגור. כן, התחלנו להבין את המצב. שינה? לא ממש. יותר נכון אוטובוס נדודי שינה. וכל אותו זמן ממשיכה מוסיקת דיסקו סינית להתנגן ברקע שזה בעצם עינוי וסוג של אינקוויזיציה. אז זאת בעצם הדרך שלנו להיפרד מסין. רצינו חוויה לסיום ואכן קיבלנו. דנדוש התעורר באמצע הלילה כדי לספר בפרוטרוט חלום שחלם, ואז אמר שבעצם לא בא לו לישון אלא רק לנוח ושמישהו יישאר ער איתו. השעה הייתה 03:30. בהמשך דנדוש היה רעב אז אכלנו כמה ביסקוויטים ולסיום היה צריך לרדת להשתין. ברגע שהאוטובוס עצר לרגע, אבא שלף אותו ובגשם עמדו השניים והשתינו על כבישי סין. אבל בבוקר הוא ירד ומיד אמר: אח, איזה כיף זה היה
בערך ב06:50 מורידים אותנו באיזו שהיא תחנה באמצע הכביש ומודיעים לנו שמכאן עלינו לקחת אוטובוס נוסף. על הראשון והשני אנחנו לא מצליחים לעלות לאור העומס ובשלישי כבר נחושים מאד ולא מעניין אותנו אם כל המפלגה הקומוניסטית תהיה עליו. לאבא יש תיק גדול ובעל עוצמה שיכול לחדור גם טנק. עולים על אוטובוס 7 ומסתבר שיש לנו עוד נסיעה של כמעט שעה עד לגבול. חוצים את הגבול בזריזות ומופתעים לראות את ההונג קונגים ההיפוכונדרים עם כיסויי פה בכל מקום, עמדות של נוזל סטרילי כל כמה מטרים ושולחנות עם יועצים רפואיים. כל מי שאינו חש בטוב מתבקש להיוועץ בהם. קצת נסחפו ועוד בהתחשב מאיפה באנו אבל אולי הם יודעים משהו שאנחנו לא
להתראות סין וסינים, בטוחים שתמשיכו בעמלכם הרב, רק זכרו לשמור על הסביבה קצת יותר ואנחנו ניפגש בהמשך. מתנצלים שהדוגמנים לא יהיו זמינים עבורכם יותר. וכן, תתפלאו, יש משפחות עם שני בנים ואף יותר.
בוקר רגוע כי גשום וגם כי מתאים לנו. בצהריים יוצאים לסיבוב על אופניים זוגיות. עוצרים בדרך בבית ספר לטאיי צ'י ומתבוננים. ועוד גולת כותרת, פוגשים בחור אנגלי עם בגט ביד. שפשפנו את העיניים. כן, בסוף היום כבר היה לנו בגט משלנו. והוא לא היה מתוק. יומיים לפני הפרידה מסין אנחנו טועמים חומוס, קונים בגט ומתקנים נעליים. ממש יום מלא בשיאים. קבוקי תיקן את נעלי ההתעמלות אצל התופר השכונתי וזה עשה לו את הטיול. חברת סוקוני, יצרנית הנעליים, עוד יקבלו את התמונות. ואת מי פוגשים בערב? את בועז שעזר לדנדוש לנצח עם מריו את המחשב כשהיינו בדאלי. קשקשנו קצת והם סיפרו שהם החליטו ללכת על אוטובוס לילה מכאן לגבול הונג קונג במקום הטיסה. בחנו את העניין והחלטנו אותו דבר. בערב ביטלנו את הטיסה והזמנו אוטובוס שינה של 10 שעות. אחרי הכל, אוטובוס שינה היה חסר לנו להשלמת הסדרה של 16 כלי התחבורה בהם נסענו. ואז, אחרי שהשארנו להם פתק, יעל ושירלי הגיעו להגיד שלום. אז ישבנו עד חצות כשג'וביק מזמין שניצל צ'יפס וסלט. הפעם - הצליח לו, היה ממש טעים. לילה טוב.
הדברים הקטנים שעושים את הטיול: כל הטיול אבא היה עם נעלי התעמלות סוקוני נוחות שהחזיקו מעמד יפה למעט העובדה שהיה להם חור בצד, חור שהלך וגדל, ועמו התחושה שהנה אוטוטו נצטרך להיפרד מהן. ואז בוקר אחד ביאנגשו, שבוע לפני סוף הטיול, אנו שואלים את בעל המקום האם יש סנדלר באזור. הוא אמר שיש אלא שיש כרגע גשם אז אין. אחרי שחלף לו הגשם יצאנו בעקבות הסנדלר והנה הוא יושב בקרן הרחוב. הגשנו לו את הנעל ותוך שנייה הוא ניגש למלאכה. גזר חתיכת בד, שם דבק מגע, דפק את הנעל על הריצפה (דנדוש שאל מדוע ועניתי לו שזה יכול להיות נגד עין הרע או סתם נגד בוץ) והניח את הנעל המרופטת על המכונה הענתיקה והמדהימה שלו ובמיומנות מדהימה תפר את החור והיה העקוב למישור. במילים אחרות אין חור והנעל כחדשה. באותה הזדמנות הוא הציץ בנעל השנייה שגם בה התחיל איזשהו בצבוץ של חור והציע שנטפל בה. אפילו אם לא היה חור הייתי נותן לו כיוון שהוא איש נחמד עם מכונת זמן (כי עוד כמה זמן לא יראו מכונות כמו שלו) ועם סבלנות וחיוך של סיני עתיק. ובסוף הוא גבה את המחיר שלו- 10 יואן. זהו. 5 שקלים ישראליים. סוף סוף סיני כמו של פעם. אם זה היה בבייג'ין הוא ודאי היה גובה 50 יואן ואז היה מתחיל המשא והמתן.
לקחנו לנו שני זוגות אופניים עם מושבים כפולים ויצאנו להשתלב בתנועה הסינית לעבר הכפרים ולעבר האתרים הנבחרים שבסביבה. לא כל כך מבינים פה איך הילדים עושים את כל זה. בעיקר מתפלאים מדנדוש שיושב מאחור ומשקיע בלעשות פדלים, כשהוא מגיע אליהם. ואז עצרנו בעץ הבאיאן הגדול שעל פי האמונה בודהה ישב שם ומי יודע מה עשה שם. הם אומרים שחשב, אני אומר שישן, כי בצהריים רואים מלא סינים שפשוט נרדמים ולא משנה איפה הם יושבים או נמצאים: בתחנת אוטובוס, במשרד, במסעדה, על הספסל ועוד. ואז אמא שאלה את שאלת הסיכום מה יש לכל אחד לומר על הטיול בסין או על הסינים. ג'וביק אמר- לא משהו. אבא אמר- משהו משהו, שזה בעצם אותו הדבר בדיוק מה שג'וב אמר רק בגישה חיובית. ודנדוש פשוט חסך את ההסתבכות ואמר- מגעילים. כן, הוא עם הסינים שכל הזמן מלטפים אותו, מצלמים אותו, מדברים איתו, בוהים בו, הוא איתם גמר. והאמת צריכה להיאמר- חשוב שסין תישאר לסינים ושהסינים יישארו בסין. יש כאן כמה דברים שבחיים לא נבין. כמו למשל: כיצד אפשר לאכול על הבוקר מרק נודלס עם כל מיני חיות בפנים? כיצד אפשר לירוק כל כך הרבה ובכל מקום? כיצד לכתוב את האותיות האלו שלהם וגם לבטא אותן? כיצד אפשר לחצות כביש כשיש תנועה כמעט מכל הכיוונים וכולם עושים גלינג גלינג עם הפעמון? למי להתייחס קודם? כיצד נפתרים מכל כמות הפסולת שמיוצרת כאן בכל שנייה? כיצד ניתן לאכול כמעט כל דבר שזז? למה לנסות למכור במחיר פי 20 מהמחיר הסביר, מה גם שאחרי יום זה במילא מתפרק? למה לא מגבילים כאן את הילודה? רגע, בעצם מגבילים. אז למה לא רואים את זה בשטח?
למה למכור כל פעם לזרים שזו הפגודה הכי מעניינת ובה בודהה עשה כך וכך. ראית מקדש אחד או פגודה אחת- תחסוך מעכשיו את ההוצאה ובעיקר את הנסיעה וקח אופניים להסתובב בעיירה. אלא אם אתה בודהיסט מושבע שחייב רק עוד פעם אחת ללטף את הבטן או הראש של הבודהה הצוחק או לנשום קטורת ליד הבודהה היושב או להסתודד עם הבודהה העומד.
בוקר טוב. קמים ליום האחרון בסין. לאט לאט בקצב שסיגלנו לעצמנו. שאלתי את דנדוש מה הוא רוצה לעשות לכבוד היום האחרון והוא השיב: "כל היום כלום". יכול להיות שנאמץ את הרעיון. השמש יצאה לכבודנו, הרחוב שלנו פעיל כרגיל, החברה משחקים באייפון ואני מתלבטת מה בא לי לארוחת בוקר. קבוקי בדיוק מסיים לכתוב מכתב לסוקוני, שיתלווה לתמונות ולסיפור הנעל והאיש המאושר. מעלים את כל התמונות לאתר. לידינו התיישב איזה בחור אמריקאי שחי כאן 3 שנים ועוסק בלימודי תורה ואימון. מטרתו, על פי דבריו, היא להצליח לשחזר ולחיות כפי שחיו אבות אבותינו ברמת התודעה וסגנון החשיבה. אפשר?! חיש מהר די נמאס לנו מההרצאות שלו. והופ, מי מגיעות? שירלי ויעל באו להגיד להתראות לפני שהן עולות על האוטובוס ולא פחות חשוב, לתת לנו את חבילת הקפה עם ההל שטיילה איתן במשך כל הזמן ולא נפתחה. זו דרך לסיים את סין!
שכרנו שוב אופניים. הפעם ג'וביק שכר לעצמו זוג כדי שיוכל להיות עצמאי בעליות ובעיקר, בירידות. יצאנו, לא לפני שהגברת של האופניים בעזרת חברתה, הסבירו לי שאני חייבת להיות מאד זהירה. בכלל, הן אמרו, עדיף שלא תרכבי. הן הסבירו שבסין, אישה הרה נחה כל היום ונמנעת מפעילות. אוכלת טוב, הווה אומר, מרק עוף כל ערב והאמהות באות לשמור עליה. אני יודעת שחלקכם מהנהנים כרגע לאות הסכמה. זה גם הסביר לנו את הלבוש והמראה החולני שיש כאן לנשים הרות. תמיד עם שמלה גדולה ולא מחמיאה ומראה חיוור. איזו חשיבה. איזה עולם. יצאנו לנו לטיול אופניים ומצאנו לנו דרכים מהנות לאורך נהר הלי, הפרדסים והכפרים. בדרך חזרה מצאנו אפילו מאין חוף רחצה בנהר. מאד מפתה, אך כיוון שלא ידענו מה מצב הנהר ועד כה לא ראינו אף אחד רוחץ בו, החברה קיבלו רשות להיכנס רק עד גובה התחתונים. ההרים סביב, הנהר הרחב, המים השלווים והשקט, הקשו עלינו את הפרידה מהאזור.
נחשו מה קרה בדיוק כשחזרנו? מתוף מסעדה חשוכה נשמעה קריאה ומי יצא? בר ונדב. הפתעה. דנדוש חיכה כבר לפגוש אותם שוב כל הטיול ולא ידענו האם זה יקרה. בזאת, זה גם אומר שפגשנו ביאנגשו את כל חברינו מהדרכים. מסתבר שכל הטיילים וכל הדרכים מתנקזים ליאנגשו. נדב עם תפרים במצח כי הוא נכנס בדלת זכוכית. הם מספרים לנו על המלון המבאס שלהם, ואנחנו, שכבר מכירים את המנגינה הזו, מציעים להם לבוא לראות את פינת החמד שמצאנו. ואכן, הם עוזבים את המלון אליו הגיעו לפני שעה קלה ואנחנו מעבירים לידיהם את חדרינו. ארוחת ערב אחרונה בסין עם קינוח מיוחד, לא טיפוסי ולא מקומית, טראפלס שוקולד. כן, אמיתי. ואפילו טעים. נפרדים מבר ונדב ובעלי החדר שלנו, טינה ובעלה, ויוצאים לאוטובוס.
טוב. אז רצינו אוטובוס שינה ורצינו חוויה אז ומה קיבלנו? מפתיע איך מכניסים באוטובוס אחד, בשלוש שורות ושתי קומות 36 נוסעים בשכיבה. מרשים. הרגליים נכנסות מתחת לראש של זה שלפניך ואת הנעליים חייבים להוריד מיד במדרגות האוטובוס. שאלנו האם יש לנו מיטה ומצעים ואמרו לנו שיש וזה מחכה לנו. עד לרגע האחרון הסינים יודעים לשמור על הומור עם תיירים. איזה מצעים ואיזה באטיח. זה הולך ככה- עולה איתך איזה נער שהוא כאילו העוזר נהג ומתחיל להזיז אנשים ממיטה למיטה- אתה תעבור לכאן, את תעלי לשם והנה יש לכל אחד מיטה. המזל הגדול שהבאנו איתנו ציפיות כך שביום האחרון בסין הם באו לידי שימוש ולא נשאנו אותן ואת שמן לשווא. אנחנו מתמקמים מחויכים, כמובן שמתנגן לו סרט סיני אלים והחברה מרוצים מאד. ואז מנסים להירדם,,,, הסרט האלים עם המכות והגרזנים מתנגן לו בקולי קולות, היתושים מצטרפים לחגיגה, האוטובוס עוצר כל כמה זמן להוריד ולהעלות נוסעים ובנוסף לכל זה, הנהגים ועוזריהם הפסיכים מעשנים בתוך האוטובוס הסגור. כן, התחלנו להבין את המצב. שינה? לא ממש. יותר נכון אוטובוס נדודי שינה. וכל אותו זמן ממשיכה מוסיקת דיסקו סינית להתנגן ברקע שזה בעצם עינוי וסוג של אינקוויזיציה. אז זאת בעצם הדרך שלנו להיפרד מסין. רצינו חוויה לסיום ואכן קיבלנו. דנדוש התעורר באמצע הלילה כדי לספר בפרוטרוט חלום שחלם, ואז אמר שבעצם לא בא לו לישון אלא רק לנוח ושמישהו יישאר ער איתו. השעה הייתה 03:30. בהמשך דנדוש היה רעב אז אכלנו כמה ביסקוויטים ולסיום היה צריך לרדת להשתין. ברגע שהאוטובוס עצר לרגע, אבא שלף אותו ובגשם עמדו השניים והשתינו על כבישי סין. אבל בבוקר הוא ירד ומיד אמר: אח, איזה כיף זה היה
בערך ב06:50 מורידים אותנו באיזו שהיא תחנה באמצע הכביש ומודיעים לנו שמכאן עלינו לקחת אוטובוס נוסף. על הראשון והשני אנחנו לא מצליחים לעלות לאור העומס ובשלישי כבר נחושים מאד ולא מעניין אותנו אם כל המפלגה הקומוניסטית תהיה עליו. לאבא יש תיק גדול ובעל עוצמה שיכול לחדור גם טנק. עולים על אוטובוס 7 ומסתבר שיש לנו עוד נסיעה של כמעט שעה עד לגבול. חוצים את הגבול בזריזות ומופתעים לראות את ההונג קונגים ההיפוכונדרים עם כיסויי פה בכל מקום, עמדות של נוזל סטרילי כל כמה מטרים ושולחנות עם יועצים רפואיים. כל מי שאינו חש בטוב מתבקש להיוועץ בהם. קצת נסחפו ועוד בהתחשב מאיפה באנו אבל אולי הם יודעים משהו שאנחנו לא
להתראות סין וסינים, בטוחים שתמשיכו בעמלכם הרב, רק זכרו לשמור על הסביבה קצת יותר ואנחנו ניפגש בהמשך. מתנצלים שהדוגמנים לא יהיו זמינים עבורכם יותר. וכן, תתפלאו, יש משפחות עם שני בנים ואף יותר.
