Chengdu
הגענו לצ'נגדו מהשמורה, בטיסה קצרה שהמריאה מלב ההרים. זה היה קצת כמו טיסת נוף בשמי סין. המראה כמו בסרטים, אחת יפות שחוויתי עד היום. התמונות הראשונות בחסות דנדוש שהתעקש.
איזה חום(!) שכחנו לגמרי את מזג האוויר הזה של 30 מעלות ולחות. מה עושים עם כל מעילי הפליז שרכשנו? מגיעים לאכסניה שלנו, בלב העיר, ונדהמים מהגודל שלה. משהו כמו הילטון רק בסטנדרט של אכסניה. דנדוש ממש לא מבין ושואל, איך זה שכולם כאן מדברים עברית? זאת בעצם הפעם הראשונה אחרי 3 שבועות שאנחנו נתקלים במיליוני ישראלים. בערב חוגגים את ערב ראש השנה עם בערך 50 ישראלים נחמדים. תפוח בדבש, רימון ויין, שירה בציבור והעברת חוויות משותפות. הישראלים פשוט השתלטו על הגג של האכסניה ואין אף לאום זר שייכנס למתחם כעת. כולל המקומיים. למחרת יוצאים לאתר החובה מספר אחד - דובי הפנדה. הרבה לא קורה אבל הן בהחלט חיות חמודות והיה נחמד לראותן מקרוב. נאחל בהצלחה ונחזיק אצבעות. במרכז זה, נולדו עד היום 77 גורים ומתוכם 40 שרדו.
למחרת הלכנו להאריך את הויזה (ראה פירוט בהמשך) ולהכיר קצת את העיר. בין השאר הגענו ל"פארק העם". לכאן מגיעים כוווולם, פשוט כולם. תרבות הפנאי מפותחת ובושה לחלוטין אין כאן. בחלק מסוים מצאנו קבוצות של רקדנים. כל קבוצה שמה לה טייפ צורם והם רוקדים ומשתחררים לצלילי היפ הופ - הורה. זה היה קורע מצחוק וללא ספק ראוי להערצה. בפינה אחרת מצאנו סבתא מרשימה עם עוד שני חברה בשיעור טאי צ'י, שוב בעזרת הטייפ הצורם. התיישבנו לצפות והתרשמנו. מימינם היה זוג הזוי שרקד מעין טנגו. נראה שהם במינימום מתכוננים לאליפות העולם, אם יש דבר כזה. עוד קצת הלאה משם מצאנו קבוצה שבדיוק התחילה שיעור טאי צ'י עם מדריך והפעם ללא טייפ. ובהמשך היו מגרשי בדמינגטון ושחקנים ברמה גבוהה מאד. שוב, במינימום הם נראים כמי שמתאמנים לאולימפיאדה. וכאילו האולימפיאדה היא בעוד יומיים.
הארכת ויזה- איזה כיף סוף סוף להיתקל בבירוקרטיה הסינית. יש להם את זה, אין ספק. ואם אפשר קצת לסבך ואפילו לרשום את זה על כמה עותקים עם נייר קופי כמו של פעם- הרי זה משובח. מסתבר שבטעות הויזה שלנו הינה ל 30 יום במקום ל 60 כמו שביקשנו. עלינו על זה במטוס לסין וחשבנו שזה יעבור עד שהסתבר לנו שכל יום שעובר ללא ויזה עולה $100 קנס. כלומר לנו זה עשוי לעלות $400 ליום. אז הלכנו מהר לעשות ויזה. ואז מסתבר שצריך לעשות תמונות ולמלא טפסים. את זה עושים בדלפק הכניסה ואת זה עושים ברחוב. זה עולה ככה וזה עולה עוד יותר. מצאו איך לעשות עלינו קופה. ואז מתברר לנו שצריך לחכות שבוע (!) עד שיהיה מוכן ואז לבוא ולשלם בבנק ולחזור לאסוף. עלות חידוש הויזה כמעט 400 ₪, קצת מבאסת הוצאה בלתי צפויה זו. ביקשנו כי יתחשבו בנו אז הסכימו להקדים זאת ביום. בקיצור מחר נדע אם זה אכן עבר בשלום כי כבר הזמנו כרטיסים לרכבת לקונמינג, דבר שתוכנן לתחילת השבוע והתעכב. כך יצא שפתאום אנו צריכים להישאר במחוז הזה יותר מהצפוי. מה עושים? מכירים את העיר מקרוב ומזמינים כרטיס אוטובוס לעוד יומיים לכפר פינג-לה', מרחק שעתיים נסיעה. למחר תכננו נסיעה עם הישראלים לראות את הבודהה הגדול בעיירה לישאן, מרחק שעתיים נסיעה גם כן.
איזה חום(!) שכחנו לגמרי את מזג האוויר הזה של 30 מעלות ולחות. מה עושים עם כל מעילי הפליז שרכשנו? מגיעים לאכסניה שלנו, בלב העיר, ונדהמים מהגודל שלה. משהו כמו הילטון רק בסטנדרט של אכסניה. דנדוש ממש לא מבין ושואל, איך זה שכולם כאן מדברים עברית? זאת בעצם הפעם הראשונה אחרי 3 שבועות שאנחנו נתקלים במיליוני ישראלים. בערב חוגגים את ערב ראש השנה עם בערך 50 ישראלים נחמדים. תפוח בדבש, רימון ויין, שירה בציבור והעברת חוויות משותפות. הישראלים פשוט השתלטו על הגג של האכסניה ואין אף לאום זר שייכנס למתחם כעת. כולל המקומיים. למחרת יוצאים לאתר החובה מספר אחד - דובי הפנדה. הרבה לא קורה אבל הן בהחלט חיות חמודות והיה נחמד לראותן מקרוב. נאחל בהצלחה ונחזיק אצבעות. במרכז זה, נולדו עד היום 77 גורים ומתוכם 40 שרדו.
למחרת הלכנו להאריך את הויזה (ראה פירוט בהמשך) ולהכיר קצת את העיר. בין השאר הגענו ל"פארק העם". לכאן מגיעים כוווולם, פשוט כולם. תרבות הפנאי מפותחת ובושה לחלוטין אין כאן. בחלק מסוים מצאנו קבוצות של רקדנים. כל קבוצה שמה לה טייפ צורם והם רוקדים ומשתחררים לצלילי היפ הופ - הורה. זה היה קורע מצחוק וללא ספק ראוי להערצה. בפינה אחרת מצאנו סבתא מרשימה עם עוד שני חברה בשיעור טאי צ'י, שוב בעזרת הטייפ הצורם. התיישבנו לצפות והתרשמנו. מימינם היה זוג הזוי שרקד מעין טנגו. נראה שהם במינימום מתכוננים לאליפות העולם, אם יש דבר כזה. עוד קצת הלאה משם מצאנו קבוצה שבדיוק התחילה שיעור טאי צ'י עם מדריך והפעם ללא טייפ. ובהמשך היו מגרשי בדמינגטון ושחקנים ברמה גבוהה מאד. שוב, במינימום הם נראים כמי שמתאמנים לאולימפיאדה. וכאילו האולימפיאדה היא בעוד יומיים.
הארכת ויזה- איזה כיף סוף סוף להיתקל בבירוקרטיה הסינית. יש להם את זה, אין ספק. ואם אפשר קצת לסבך ואפילו לרשום את זה על כמה עותקים עם נייר קופי כמו של פעם- הרי זה משובח. מסתבר שבטעות הויזה שלנו הינה ל 30 יום במקום ל 60 כמו שביקשנו. עלינו על זה במטוס לסין וחשבנו שזה יעבור עד שהסתבר לנו שכל יום שעובר ללא ויזה עולה $100 קנס. כלומר לנו זה עשוי לעלות $400 ליום. אז הלכנו מהר לעשות ויזה. ואז מסתבר שצריך לעשות תמונות ולמלא טפסים. את זה עושים בדלפק הכניסה ואת זה עושים ברחוב. זה עולה ככה וזה עולה עוד יותר. מצאו איך לעשות עלינו קופה. ואז מתברר לנו שצריך לחכות שבוע (!) עד שיהיה מוכן ואז לבוא ולשלם בבנק ולחזור לאסוף. עלות חידוש הויזה כמעט 400 ₪, קצת מבאסת הוצאה בלתי צפויה זו. ביקשנו כי יתחשבו בנו אז הסכימו להקדים זאת ביום. בקיצור מחר נדע אם זה אכן עבר בשלום כי כבר הזמנו כרטיסים לרכבת לקונמינג, דבר שתוכנן לתחילת השבוע והתעכב. כך יצא שפתאום אנו צריכים להישאר במחוז הזה יותר מהצפוי. מה עושים? מכירים את העיר מקרוב ומזמינים כרטיס אוטובוס לעוד יומיים לכפר פינג-לה', מרחק שעתיים נסיעה. למחר תכננו נסיעה עם הישראלים לראות את הבודהה הגדול בעיירה לישאן, מרחק שעתיים נסיעה גם כן.
