Epilog
הסיפור שלנו הוא על מערכת יחסים בין דרקון סיני ענק ואדום לבין משפחה שגרה באמצע שדה, באזור בו יש חמסין וכל מיני קדחת, לעומת ארצו של הדרקון בו יש תה ואורז וארצו די נידחת
בדרך כלל כששתי חיות זרות נפגשות כך סתם, הן די מפתיעות ומופתעות אחת מרעותה ואז או שהן נלחמות או שהן מסתדרות. ככה זה בטבע
לפני שהמשפחה יצאה לארצו של הדרקון הקפידו מסביב כולם להזהיר אותה לבל ילכו לשם ולכך הוסיפו סיבות רבות ומגוונות. כמו למשל שזה מאד מאד רחוק ושחי שם דרקון גדול, ובארצו של הדרקון ישנם אינסוף מוצרים מזוייפים, ואנשי המקום לא דוברים את שפתכם, והילדים עלולים ללכת לאיבוד, וישעמם לכם, ומה יקרה אם הדרקון יהיה רעב, ומה יהיה אם יהיה חושך, ולכל אנשי המקום יש עיניים מוזרות ועוד כאלו. ובאמת הכל היה נכון, בעיקר עניין הדרקון האדום. טוב לא הכל, כי משעמם לא היה, אך אם המשפחה לא היתה נוסעת היא לא היתה יודעת
בארצו של הדרקון למדה המשפחה להכיר סוגים שונים של קנה מידה כמו למשל גודל- ראה מקרה החומה הסינית העיר האסורה, תחנות הרכבת. אורך- ראה הפקק של טיבט בייג'ין, התור לאוטובוס. חריף- טוב, כמעט כל אוכל חוץ, אולי, מגלידות. מגעיל- כמו למשל חולדות או עקרבים על האש ברוטב חריף מתקתק ועוד. ועוד למדה המשפחה להעריך מרחוק דברים קטנטנים אך נשגבים שיש להם בשדה שלהם כמו למשל פרוסת לחם שחור עם קוטג'. וגם שלהגיד שאף אחד לא מבין אותי זו לא סתם אמירה של ילד מתבגר אלא זה אומר שאין אף אחד שמבין אותי כרגע ועכשיו צריך לאלתר ולהפעיל את הדמיון כי צריך למצוא רכבת או אוטובוס שיזיז אותה מהנקודה הזו לנקודה הבאה, ויהי מה. הנה כמה דוגמאות לכישורים שהתווספו למשפחה בדרך- ג'וביק למד להיות סוחר ולעמוד על המקח, דנדוש למד להתמודד עם צלמי פאפארצי ומציקנים סינים, אבא למד לאכול חריף ואמא המשיכה ללמד את כולנו שהכל לטובה. הילדים ראו שבארצו של הדרקון דברים לפעמים קורים קצת אחרת ממה שהם רגילים ושזה לא בהכרח נמדד ברע או טוב אלא שזה פשוט שונה. טוב, למעט היריקות והגראעפסים שהסינים תוקעים. זו באמת אטרקציה שאפשר לוותר עליה. המשפחה הבינה שלאכול עם מקלות סינים זו בסך הכל צורה נחמדה לדיאטה כי זה מעכב את כמות המזון שדוחסים לפה. ושזה מצחיק לראות שגם בתוך סניף בנק מכובד ישנה עמדה בה מוכרים לך פנס, שמן בישול, מטריה, סט כלים לתה- ממש כמו אצלנו בתחנות הדלק כי הסינים רוצים כל הזמן למכור. ושהפקידה בבנק, ישר אחרי שסיימה לתת לך שירות מבקשת ממך שתלחץ על הכפתור שמדרג את השירות שלה בין מעולה לטעון שיפור. מיד אחרי שאתה לוחץ היא נעמדת ומרימה יד. כן, ממש כמו בובה אוטומטית. ואז אבא חשב שהיא מצדיעה לו או נפרדת בעצב לשלום אך בעצם זה סימן מקובל שהיא סיימה עם הלקוח הנודניק הנוכחי ומוכנה לנודניק הבא. ואבא המשיך לעמוד ולבהות בה כאילו היא פסל החירות ולא ידע האם להצדיע לה בחזרה או לנפנף לה לשלום תוך כדי שהוא מתרחק אל הרחוב הסואן
או מקרה בו ישבנו באוטובוס ורצינו לנשנש משהו וזו שישבה לידינו אכן הוציאה לעצמה נישנוש- עטלף או אפרוח מטוגן. ממתק מצויין להעביר איתו נסיעה לעיר הקרובה.
מסין, קרוב ללשונו שלדרקון אדום, הכל נראה בארצנו הקטנטונת כמו גן עדן. אפילו החמסין. אבל כנראה בשביל להעריך חמסין צריך לנסוע לסין. ולא רק בגלל החרוז שבזה
והאמת שגם בשביל לכתוב סיפור שכזה כנראה צריך להרחיק למקום שבו חי דרקון או לפחות מפלצת כמו זו בלוך-נס, שזה כנראה היעד הבא של המשפחה, אז אל תתרחקו
בדרך כלל כששתי חיות זרות נפגשות כך סתם, הן די מפתיעות ומופתעות אחת מרעותה ואז או שהן נלחמות או שהן מסתדרות. ככה זה בטבע
לפני שהמשפחה יצאה לארצו של הדרקון הקפידו מסביב כולם להזהיר אותה לבל ילכו לשם ולכך הוסיפו סיבות רבות ומגוונות. כמו למשל שזה מאד מאד רחוק ושחי שם דרקון גדול, ובארצו של הדרקון ישנם אינסוף מוצרים מזוייפים, ואנשי המקום לא דוברים את שפתכם, והילדים עלולים ללכת לאיבוד, וישעמם לכם, ומה יקרה אם הדרקון יהיה רעב, ומה יהיה אם יהיה חושך, ולכל אנשי המקום יש עיניים מוזרות ועוד כאלו. ובאמת הכל היה נכון, בעיקר עניין הדרקון האדום. טוב לא הכל, כי משעמם לא היה, אך אם המשפחה לא היתה נוסעת היא לא היתה יודעת
בארצו של הדרקון למדה המשפחה להכיר סוגים שונים של קנה מידה כמו למשל גודל- ראה מקרה החומה הסינית העיר האסורה, תחנות הרכבת. אורך- ראה הפקק של טיבט בייג'ין, התור לאוטובוס. חריף- טוב, כמעט כל אוכל חוץ, אולי, מגלידות. מגעיל- כמו למשל חולדות או עקרבים על האש ברוטב חריף מתקתק ועוד. ועוד למדה המשפחה להעריך מרחוק דברים קטנטנים אך נשגבים שיש להם בשדה שלהם כמו למשל פרוסת לחם שחור עם קוטג'. וגם שלהגיד שאף אחד לא מבין אותי זו לא סתם אמירה של ילד מתבגר אלא זה אומר שאין אף אחד שמבין אותי כרגע ועכשיו צריך לאלתר ולהפעיל את הדמיון כי צריך למצוא רכבת או אוטובוס שיזיז אותה מהנקודה הזו לנקודה הבאה, ויהי מה. הנה כמה דוגמאות לכישורים שהתווספו למשפחה בדרך- ג'וביק למד להיות סוחר ולעמוד על המקח, דנדוש למד להתמודד עם צלמי פאפארצי ומציקנים סינים, אבא למד לאכול חריף ואמא המשיכה ללמד את כולנו שהכל לטובה. הילדים ראו שבארצו של הדרקון דברים לפעמים קורים קצת אחרת ממה שהם רגילים ושזה לא בהכרח נמדד ברע או טוב אלא שזה פשוט שונה. טוב, למעט היריקות והגראעפסים שהסינים תוקעים. זו באמת אטרקציה שאפשר לוותר עליה. המשפחה הבינה שלאכול עם מקלות סינים זו בסך הכל צורה נחמדה לדיאטה כי זה מעכב את כמות המזון שדוחסים לפה. ושזה מצחיק לראות שגם בתוך סניף בנק מכובד ישנה עמדה בה מוכרים לך פנס, שמן בישול, מטריה, סט כלים לתה- ממש כמו אצלנו בתחנות הדלק כי הסינים רוצים כל הזמן למכור. ושהפקידה בבנק, ישר אחרי שסיימה לתת לך שירות מבקשת ממך שתלחץ על הכפתור שמדרג את השירות שלה בין מעולה לטעון שיפור. מיד אחרי שאתה לוחץ היא נעמדת ומרימה יד. כן, ממש כמו בובה אוטומטית. ואז אבא חשב שהיא מצדיעה לו או נפרדת בעצב לשלום אך בעצם זה סימן מקובל שהיא סיימה עם הלקוח הנודניק הנוכחי ומוכנה לנודניק הבא. ואבא המשיך לעמוד ולבהות בה כאילו היא פסל החירות ולא ידע האם להצדיע לה בחזרה או לנפנף לה לשלום תוך כדי שהוא מתרחק אל הרחוב הסואן
או מקרה בו ישבנו באוטובוס ורצינו לנשנש משהו וזו שישבה לידינו אכן הוציאה לעצמה נישנוש- עטלף או אפרוח מטוגן. ממתק מצויין להעביר איתו נסיעה לעיר הקרובה.
מסין, קרוב ללשונו שלדרקון אדום, הכל נראה בארצנו הקטנטונת כמו גן עדן. אפילו החמסין. אבל כנראה בשביל להעריך חמסין צריך לנסוע לסין. ולא רק בגלל החרוז שבזה
והאמת שגם בשביל לכתוב סיפור שכזה כנראה צריך להרחיק למקום שבו חי דרקון או לפחות מפלצת כמו זו בלוך-נס, שזה כנראה היעד הבא של המשפחה, אז אל תתרחקו
