Kunming
עשרים שעות ברכבת עברו ממש בכיף ובמהירות. גם זה לא הספיק לחברה, נצטרך כנראה ללכת על נסיעה של 48 שעות. שיחקנו קלפים, שיחקנו במחשב ובאיי פון, אפילו למדנו קצת שברים. אכלנו מנה חמה סינית שלא הייתה חריפה מדי ומלא נשנושים והלכנו לישון. בבוקר, כשדנדוש עוד לא ממש התעורר הוא שאל: "מתי אוכלים את המנה חמה השנייה?" J וגם היו נופים מדהימים של הרים, נהרות ענקיים ושדות אורז. כיף
שעת צהריים מוקדמת ואנו בקונמינג, עיר המחוז של יונאן. מגיעים לתחנת רכבת הומה ופוגשים פרצופים שונים ממה שראינו עד כה. כעת יש כאן את מיעוט הבאי. מעניין איך ממחוז למחוז חל שינוי בתווי הפנים של חלק מהסינים. כרגיל אנו מוקד משיכה לסקרנים. מחכים לפיק-אפ שלנו לאכסניה שכמו בפעם הקודמת לא קורה עד שאנו מתקשרים. אחרי שיחה והמתנה פוגשים את הבחורה שבעצם תפקידה ללוות אותנו באוטובוס המקומי עד לאכסניה שנמצאת במרכז העניינים. ואכן אכסניה נחמדה וג'וב ישר אומר "אני כבר אוהב את האכסניה הזו". טוב, זה ברור. בכניסה יש שולחן ביליארד. אנו עושים צ'ק אין וג'וב מתחיל לשחק. אוכלים ארוחה טובה ולא סינית (לזניה, סטייק עם תפו"א, עוף ואורז בקארי), ג'וב כבר לא עמד בזה יותר והיה חייב להזמין סטייק. אני מניחה שאין צורך לפרט כמה טעים זה היה. נוסעים למקדש הבמבוק. אני מאמין כי זה יהיה המקדש האחרון שלנו לטיול זה. בכל אופן זה מה שאני מקווה. הבנו את הרעיון של הקטורת, בודהה, שומרי הראש שלו בעולם הזה ובעולם הבא עלינו לטובה, הפגודה, הנזירים, ועמדת המזכרות בכניסה וביציאה. אפשר לחזור למלון, להזמין כרטיסי רכבת לדאלי, לאכול שוב לזניה (ככה דנדוש רוצה), לתלות כביסה, להיפגש עם החברה' הישראלים והצרפתים, לשתות קפה ולהתארגן למחר. פרט קטן בדרך חזרה מהמקדש למלון- עלינו לאוטובוס בתחנה המרכזית והרגשתי מישהו נוגע בכיס שלי מיד שמתי שם יד. ואכן נפתח לי כפתור בכיס אך הארנק נשאר. נראה לי שאף זיהיתי מי שניסה לעשות זאת. אמרתי זאת לחברה' שהיו איתנו. אני הופך לרגיש וערני בתחנות וכנראה לא סתם כי אכן, אחרי שעלינו לאוטובוס שחר, הבחור שטייל איתנו, שם לב שנעלמה לו המצלמה. כן, הסינים לא מבזבזים זמן בהמתנה לאוטובוס ושום בודהה לא עוזר לנו במקרים כגון אלו. ג'וב שוב לקח על עצמו להמציא משהו שיתחבר לארנק ואז יהיה מחובר לחשמל או לפחות לאגרוף או משהו. ג'וב כל יום ממציא משהו חדש נגד משהו- נגד יתושים, נגד כייסים, נגד עין הרע וכו'. האכסניה ממוקמת ברחוב הומה ונחמד ויש לה גג שמשקיף על הכל. למחרת נסענו ליער האבנים. כרגיל, ממש קרוב, כשעתיים נסיעה. נסענו עם החבר'ה. כרגיל הכניסה יקרה והפארק תיירותי אבל עדיין מרשים. הצלחנו איכשהו להתפצל לשתיים וללכת לאיבוד. טוב שכך, כי בזמן החיפוש יצא לנו לראות די הרבה מהפארק. דנדוש היה קצת מודאג, מתי נמצא את כולם ואני אמרתי: "מתישהו ניפגש,,," בקונמינג עצמה אין הרבה מה לעשות והיא מהווה נקודת מעבר ליעדים אחרים. בערב יש לנו רכבת לעיר דאלי, מרחק 8 שעות נסיעה ברכבת. הפעם הלכנו על רכבת שינה הארד סליפר, כלומר ללא מזרונים רכים וללא תא סגור. פשוט 6 מיטות, 3 כאן 3 ממול והכל בקומות. את זה עוד לא ניסינו כאן. הנסיעה החלה ב 23:00 והרכבת נעה לה באיטיות מדהימה. אם היא רק הייתה נוסעת הנסיעה הייתה אורכת שעתיים. הכרטיסנית מעירה אותנו בשעה חמש בבוקר ולא ממש ברור למה. אפשר לחשוב שצריך להתאפר או משהו והאמת שהרכבות מסוג הזה די מסריחות מסיגריות ומהמשתנות ובזאת מיצינו את רכבות השינה מהסוג הזה, כנראה. מעירים את דנדוש וג'וב שממש מדהימים בעניין הזה- קמים, מתארגנים ומוכנים ליציאה למרות שישנו ממש מעט, בחוץ חושך, קר ואפילו קצת גשם מטפטף.
שעת צהריים מוקדמת ואנו בקונמינג, עיר המחוז של יונאן. מגיעים לתחנת רכבת הומה ופוגשים פרצופים שונים ממה שראינו עד כה. כעת יש כאן את מיעוט הבאי. מעניין איך ממחוז למחוז חל שינוי בתווי הפנים של חלק מהסינים. כרגיל אנו מוקד משיכה לסקרנים. מחכים לפיק-אפ שלנו לאכסניה שכמו בפעם הקודמת לא קורה עד שאנו מתקשרים. אחרי שיחה והמתנה פוגשים את הבחורה שבעצם תפקידה ללוות אותנו באוטובוס המקומי עד לאכסניה שנמצאת במרכז העניינים. ואכן אכסניה נחמדה וג'וב ישר אומר "אני כבר אוהב את האכסניה הזו". טוב, זה ברור. בכניסה יש שולחן ביליארד. אנו עושים צ'ק אין וג'וב מתחיל לשחק. אוכלים ארוחה טובה ולא סינית (לזניה, סטייק עם תפו"א, עוף ואורז בקארי), ג'וב כבר לא עמד בזה יותר והיה חייב להזמין סטייק. אני מניחה שאין צורך לפרט כמה טעים זה היה. נוסעים למקדש הבמבוק. אני מאמין כי זה יהיה המקדש האחרון שלנו לטיול זה. בכל אופן זה מה שאני מקווה. הבנו את הרעיון של הקטורת, בודהה, שומרי הראש שלו בעולם הזה ובעולם הבא עלינו לטובה, הפגודה, הנזירים, ועמדת המזכרות בכניסה וביציאה. אפשר לחזור למלון, להזמין כרטיסי רכבת לדאלי, לאכול שוב לזניה (ככה דנדוש רוצה), לתלות כביסה, להיפגש עם החברה' הישראלים והצרפתים, לשתות קפה ולהתארגן למחר. פרט קטן בדרך חזרה מהמקדש למלון- עלינו לאוטובוס בתחנה המרכזית והרגשתי מישהו נוגע בכיס שלי מיד שמתי שם יד. ואכן נפתח לי כפתור בכיס אך הארנק נשאר. נראה לי שאף זיהיתי מי שניסה לעשות זאת. אמרתי זאת לחברה' שהיו איתנו. אני הופך לרגיש וערני בתחנות וכנראה לא סתם כי אכן, אחרי שעלינו לאוטובוס שחר, הבחור שטייל איתנו, שם לב שנעלמה לו המצלמה. כן, הסינים לא מבזבזים זמן בהמתנה לאוטובוס ושום בודהה לא עוזר לנו במקרים כגון אלו. ג'וב שוב לקח על עצמו להמציא משהו שיתחבר לארנק ואז יהיה מחובר לחשמל או לפחות לאגרוף או משהו. ג'וב כל יום ממציא משהו חדש נגד משהו- נגד יתושים, נגד כייסים, נגד עין הרע וכו'. האכסניה ממוקמת ברחוב הומה ונחמד ויש לה גג שמשקיף על הכל. למחרת נסענו ליער האבנים. כרגיל, ממש קרוב, כשעתיים נסיעה. נסענו עם החבר'ה. כרגיל הכניסה יקרה והפארק תיירותי אבל עדיין מרשים. הצלחנו איכשהו להתפצל לשתיים וללכת לאיבוד. טוב שכך, כי בזמן החיפוש יצא לנו לראות די הרבה מהפארק. דנדוש היה קצת מודאג, מתי נמצא את כולם ואני אמרתי: "מתישהו ניפגש,,," בקונמינג עצמה אין הרבה מה לעשות והיא מהווה נקודת מעבר ליעדים אחרים. בערב יש לנו רכבת לעיר דאלי, מרחק 8 שעות נסיעה ברכבת. הפעם הלכנו על רכבת שינה הארד סליפר, כלומר ללא מזרונים רכים וללא תא סגור. פשוט 6 מיטות, 3 כאן 3 ממול והכל בקומות. את זה עוד לא ניסינו כאן. הנסיעה החלה ב 23:00 והרכבת נעה לה באיטיות מדהימה. אם היא רק הייתה נוסעת הנסיעה הייתה אורכת שעתיים. הכרטיסנית מעירה אותנו בשעה חמש בבוקר ולא ממש ברור למה. אפשר לחשוב שצריך להתאפר או משהו והאמת שהרכבות מסוג הזה די מסריחות מסיגריות ומהמשתנות ובזאת מיצינו את רכבות השינה מהסוג הזה, כנראה. מעירים את דנדוש וג'וב שממש מדהימים בעניין הזה- קמים, מתארגנים ומוכנים ליציאה למרות שישנו ממש מעט, בחוץ חושך, קר ואפילו קצת גשם מטפטף.
