Hong Kong

 

אז אחרי שחצינו את הגבול החלפנו קצת כסף והופתענו שהדולר ההונג קונגי נמוך במעט מהיואן הסיני. השוטר במעבר הגבול דיבר אנגלית, קנינו סנדוויץ טונה אמיתי לארוחת בוקר וכבר הרגשנו בשינוי. אך טרם הגענו ליעדנו ומכאן לקחנו 3 רכבות עד לנמל ואז מעבורת לאי לנטאו ומכאן עוד עשר דקות הליכה למלון. האמת, היה מתיש. הגענו שפוכים. אכלנו משהו ברחוב האחורי, חשבנו שסיימנו עם המזנונים המקומיים אך לא. גוביק כבר ממש פינטז על איזה שניצל או פולקה אבל נאלץ להתמודד עם פרייד רייס וויד ווג'טאבלס אנד צ'יקן.

חזרנו למלון כדי להתאפס על עצמנו ומהו הדבר הטוב ביותר למשימה שכזו? נכון. הבריכה. זה בהחלט היה שינוי מרענן. אחר צהריים רגוע במים.

קמנו לארוחת בוקר במלון. כן, גם זה משהו חדש עבורנו, על אמת, ארוחה עם כל מה שניתן לדמיין וגם קורנפלקס וקפה טוב. יצאנו למשימה הראשונה, לעלות במדרגות הנעות הארוכות ביותר בעולם, אשר מעלות את הנוסעים 800 מטר במעלה ההר. עלינו וגילינו שבעצם כל כמה מטרים יש עצירה ומשטח על מנת לאפשר יציאה ועלייה. ממממ,,, אנחנו לא בטוחים שאכן ניתן לתת להן את התואר העולמי, אחרי הכל היינו בהרבה יותר ארוכות. אבל, גימיק. ירדנו חזרה ברגל, דרך איזור הסוהו. עצרנו ב- 7 אפ ולראשונה אכלנו שוקולד אמיתי. המשכנו ולקחנו אוטובוס לפיסגת ויקטוריה. חצי שעה במעלה ההר, לעבר האזור היוקרתי של הונג קונג, מכוניות ווילות ראויות. לטובתנו היה יום בהיר והראות הייתה מצוינת. משם ירדנו בטראם, זהו הרכב העתיק ביותר שהשתמר מעל 100 שנה.    אחרי חצי יום של הסתובבות החלטנו שהגיע הזמן לנסו את מזלנו קצת ברכישות, אחרי הכל אנחנו בהונג קונג. העניין הוא שלא רק אנחנו בהונג קונג. היום זהו יום העצמאות של הסינים, יום חג גדול. אין שום דרך לתאר את מה שקרה שם ברחובות ובחנויות. אפילו סגרו את הכבישים , כמו אצלנו. טירוף שלא ייאמן. אחרי כמה שעות ורגליים כואבות ואפילו לא רכישה אחת החלטנו שאיפה שלא כיף אין לנו מה לחפש. אפילו מקום לאכול לא מצאנו. לקחנו את הרכבת וירדנו לנמל כי כל היום דיברו איתנו על הזיקוקים הגדולים. הצטרפנו להמון וחיכינו על המדרגות. ופתאום כל ההמון קם והתחיל לרוץ. מסתבר שישבנו בצד שלא רואים כלום. עברנו וכמו שגוב אמר אחרי כמה דקות: הזיקוקים של אפיקים הרבה יותר שווים. נו באמת, הונג קונג, אתם די מאכזבים. חיכינו למעבורת שתיקח אותנו חזרה למלון.

יום אחרון לטיולנו היקר. כל אחד זכה לבילוי הרצוי לו ביותר. דנדוש ביקש להיות בבריכה, גוביק ביקש לדוג בים וכך פתחנו את הבוקר. שאלנו את החברה מה הם מעדיפים, דיסנילנד או אושיין פארק והם אמרו שכלום. הם העדיפו להישאר במלון. אבל אנחנו לא רצינו לוותר על החוויה ולכן נסענו לחצי השני של היום לאושיין פארק ונחשו מי עוד היה שם? נכון! כוווללללם. אבל בלי קשר המקום היה אכזבה,בעיקר מתקנים מטופשים. ודגים? בקושי. 30 מעלות בחוץ ומעל 90 אחוזי לחות. התאכזבנו. יצאנו כדי לחזור לארוז ומה חיכה לנו ? תור אינסופי שתחילה לא הבנו את פירושו והיינו בטוחים שאין לו קשר אלינו, הרי אנחנו כבר בדרך לשדה תעופה וסיימנו עם הפארק. אבל אז,,,,, הבנו. כל אלה חיכו בתור למונית! תוך 2 שניות מהרגע שהבנו זאת קבוקי הלך למונית שעמדה בצד וביקש לעלות עליה. הבחור ענה שאנחנו חייבים לעמוד בתור. קבוקי קרא לשוטר והסביר בנחישות שאנחנו חייבים להגיע דחוף לטיסה, אין ברירה, הם חייבים לקחת אותנו עכשיו. ומה? כן, היינו על המונית תוך 5 דקות. במזגן!

אנחנו במלון, אורזים, מתקלחים, שותים קפה ונפרדים. זהו. המונית הגיעה לקחת אותנו. לא לפני שהצלחנו לריב עם המלון בעניין ארוחות הבוקר. בדרך לשדה גיליתי שהמפתח של החדר אצלי בכיס. הנהג הבטיח שיחזיר עבורנו. אנחנו על המטוס. בצפייה לפגוש את כולם ולהגיע לביתנו הקט.

הונג קונג - היה טוב להיפגש ולהכיר אחרי כל הסיפורים, אבל אין ספק שאכזבת. היו לנו ציפיות גבוהות יותר