Ping Le
עוד לפני הנסיעה- ההשכמה. השעון המעורר שלנו הוא האייפון. האייפון מכוון על שעון ישראל ופשוט אנו מחשבים את חמש שעות ההפרש. כך גם הפעם. שמנו לנו שעון כך שנספיק לקום, לארוז, לעשות צ'ק אוט, לאכול ארוחת בוקר ולתפוס האוטובוס לתחנה המרכזית. אלא מה, אף אחד בסין לא הודיע לנו שבישראל משנים את השעון לשעון חורף. הסיבה העיקרית לכך היא שגם הסינים לא מבינים מדוע להזיז שעון קיץ לחורף כשעדיין יש חמסינים בישראל, אבל הם לא מתערבים כי זה כבר עניין של יחסים בינלאומיים. ואז אבא כהרגלו מתעורר מוקדם, רואה שיש עוד שעה לישון, משתדל לישון וליתר בטחון מציץ שוב בשעון היד ואז רואה שעה אחרת. מה קורה פה? מי צודק? מתלבש, הולך לקבלה ושם אכן רואה שפספסנו שעה או כמו שאמא תאמר- הרווחנו שעת שינה. אז עושים את הכל רק קצת יותר מהר. בערב אכן מבררים את הסוגיה ואכן ישנה איזו ארץ קטנה אי שם במזה"ת שהחליטה להזיז את השעון שעה אחורה או משהו. לא ממש מדגדג לדרקון הסיני.
נסיעת אוטובוס נחמדה של שעתיים מביאה אותנו לעיירה ציורית על גדת הנהר. מגיעים למקום שאין בו מערבי אחד. רק סינים. ואין אף סיני שמדבר אנגלית. טוב, זה לא חדש אבל מדי פעם מפתיע. יורדים מהאוטובוס ומגיע אלינו איש עגול וחייכן, לבוש עם בגדים מימי המהפיכה ועם סנדלי קש. מושים אותנו על הריקשה שלו ובסינית רהוטה מדבר איתנו ואנחנו איתו בעברית והכל בסדר. מביא אותנו לגדת הנהר שם פוגשים מישהו שיודע להגיד "הוטל" וזהו. הולכים איתו, מתמקחים על המחיר ומקבלים חדר סביר ללילה הקרוב, עם נוף לנהר הציורי. פינג-לה היא עיירה שנשתמרה כמו שהיא, עם סמטאות קטנטנות, בתי עץ ישנים, אנשים יושבים בכניסה לדלת, מעשנים מקטרת, משחקים מא-ז'ונג וכל מיני משחקי קלפים ומחכים. יש לא מעט דוכנים של ג'וקים וסרטנים על האש. אנחנו מעודנים יותר ולכן הולכים לאכול אורז עם ירקות ושום. את הג'וקים נשאיר הפתעה למנה אחרונה. או שלא. אביזר מכירה שחוזר על עצמו הוא מעין שבשבת חיפושיות ענק. לצערי חא צילמנו אבל נסו לדמיין מקל שעליו מחוברים 2 מקלות בצורת X. בקצה כל מקל, ישנם 4 קצוות, מחוברת חיפושית כתומה שחורה בעזרת המחוש. תוך שהחיפושיות מתנועעות השבשבת מסתובבת. הצלחתם לדמיין? הזוי. ממשיכים לטייל על גדת הנהר ומגיעים למרכז העניינים- המזרקה. יש כמה ילדים שמשתוללים בתוכה ודנדוש לא עומד בפיתוי, מתפשט ונכנס פנימה. ג'וב דקה אחריו וזהו, כולם בפארק המים המאולתר של פינג-לה. אחרי שנרגענו מזה טיילנו קצת באזור המחודש והממש יפה של העיירה. לקחו מקום ושיפצו אותו בניחוח של פעם. מאחת החנויות שומעים מוסיקה ואנו ניגשים לשם. האיש קורא לנו, שם כיסאות ומושיב אותנו. מעכשיו אנו בשיעור מוסיקה על כלי נשיפה סיניים. אנשים נחמדים ומתלהבים. הכל כמובן בסינית ואנחנו מסתדרים לא רע. בסוף רכשנו שלושה כלים והמשכנו לדרכנו. שכרנו רכב אופניים כשג'וביק שימש המנוע מאחור ודנדוש היה אחראי על הברקס. נהנינו מאד בפינג-לה. חוזרים לעיר הגדולה, צ'נגדו ומתמקמים הפעם באכסניה אחרת, "לייזי בונס", שנראית נחמד אך לא מגיעה לרמה של האכסניה של סים הסינגפורי והלכים להתקלח ולאכול.
ואז (!!!) מה אנו מגלים? ששכחנו תיק אחד במונית שהביאה אותנו מהאוטובוס לכאן. בלהט העניינים והגשם המטפטף הוצא רק התיק הגדול מהבאגאז' ואילו תיק היד שמלווה אותנו מהרגע הראשון פשוט נשכח לו שם. לשכוח תיק במונית זה לא דבר נחמד ולשכוח תיק במונית סינית זה דבר אבוד כי יש יותר מוניות מסינים, ופעם הבאה שהנהג יפתח את הבאגאז' יהיה כשכבר נהיה בארץ, כנראה. אבל ליתר בטחון הלכתי לקבלה לומר להם שהשארנו תיק במונית. אמרתי להם כי למיטב זכרוני לנהג היו עיניים מלוכסנות. החברים אכן צחקו ועשו עם הראש משהו כמו "חייך, אכלת אותה". טוב, עכשיו מתחילים לחשוב מה האינוונטאר (התכולה) של התיק. המזל הגדול הוא שמדובר בתיק שבעיקר שימש אותנו לאוכל שלנו אבל..באותו יום גם שמנו בו את תיק כלי הרחצה שלנו. אז מבחינת האוכל היו לנו הקרקרים שהבאנו מהארץ ושמשמשים אותו ברגעי חרום. והייתה השקית הגדולה של הגרנולה שכל הזמן התאפקנו לא לאכול עד לנסיעת רכבת ארוכה (כמו זו שקוראית ברגע זה, נסיעה של 20 שעות לקונמינג). אמא אמרה שזה הגורל של השקית והיא לא היתה אמורה להיאכל אם עד עכשיו, 3 וקצת שבועות אחרי שאנו בסין והיא עדיין לא נאכלה. והיתה ריבה מהארץ ועוד כל מיני. בתיק כלי הרחצה היו מברשות השיניים, מראה, שמפו, כלי גילוח ועוד כל מיני. אבל..בדיוק באותו יום אמא גם שמה שם את הנייד שלה. טוב, זה מה יש. הולכים לחנות ליד האכסניה ובהשקעה קטנטנה תוך כמה דקות יש כבר את רוב הדברים בחזרה. חוץ מנייד, תיק יד ותיק כלי רחצה. וזו המשימה למחר. ואכן קמים בבוקר למסע קניות של תיק גב איכותי ותיק כלי רחצה. סיימנו ועכשיו אפשר לחקור את רחוב ג'ין-לי היפה. אזור משוחזר של סין של פעם רק מאד מטופח, איכותי ותיירותי. זה לא מפריע לאווירה ובמילא אנו חלק מהאטרקציה שם. בכניסה לרחוב יש סטארבאקס, הזדמנות מצויינת לשתות קפה ועוגה מבלי ריח של בשר או צ'ילי או מרק סרטנים. האמת שכבר קצת מתחיל להטריד אותנו הריח הזה בכל מקום. אין פינה שלא מבשלים בה, ובכל מקום שמבשלים יש איזשהו ריח אחר וביחד זה קונצרט שלם של ריחות, ולמי שבאותו רגע לא ממש בא לאכול אז פתאום בא לו להקיא. אין כמו קפה טוב כדי לשטוף את הקיבה עם ניחוח חדש/ישן עד לארוחת מרק הנודלס הבאה. חוזרים לאכסניה, מתארגנים, עונים למייל או שניים, קצת ביליארד, מקלחת ולישון. ג'וב כבר ממש מקצוען מרב אכסניות עם ביליארד ודנדוש גם כן אלוף, רק בלי המקל, רק עם הידיים.
קמים בבוקר ל...איסוף הדרכונים עם הוויזה החדשה. מתקתקים העניין והיישר לאכסניה הקודמת לקחת את התיק הגדול שלנו משמירת חפצים. כרגע יש לנו 4 תיקי גב- אחד ענק ועוד שלושה סבירים. ננסה להשאיר זאת כך ולא להעמיס עלינו עוד סחורה שמדי פעם נדבקת לנו לידיים (כמו חליל סיני, חרב טיבטית, 2 מעילי פליז, קלפים, אבן יפה שג'וב רצה, רשת דייג שדנדוש ממש היה צריך, נעלי התעמלות לדנדוש בפעם השנייה כי הראשונות שוות לתחת, טרמוס סיני, חולצות לאמא ועוד). מה לעשות שלנסיעה של 20 שעות גם צריך לקחת אוכל? מעמיסים עוד אוכל על התיקים ונוסעים לתחנת הרכבת. בצ'אנגדו יש אובך כנראה תמידי והיום גם יש עוד קצת לחות כך שבסך הכל מזיעים כהוגן. מגיעים לתחנת הרכבת הגדולה של העיר ו..הפתעה! כן, שוב הגיעו 4 אירופאים לתחנה שלהם. כן סינים יקרים, יש אנשים עם עיניים עגולות ולהם יש שני ילדים (בנים!). ג'וביק אומר "תראו מה זה, כולם כאן מסתכלים עלינו" והוא די צודק. הסינים חוקרים אותנו עם העיניים ובאיזשהו שלב לחלק מהם כבר הובן הרעיון שהם לא לבד ביקום.
רקע כללי על התור הסיני - הסינים מעוד אוהבים להידחף בתור. זה כנראה טבוע בהם כצורך הישרדותי, כי כזכור לכולנו, הם לא מעט סינים. וכאן בא היתרון של תיק הגב הענקי, אולי היתרון היחידי שלו, מעבר לזה שיש בו הרבה מקום לדחוף עוד מזכרות. ברגע שהתיק הזה על הגב הוא הופך להיות כלי נשק אימתני או לפחות שריון כמו זה של דינוזאור. ואז, תוך כדי שהם נדחפים אני פשוט מסתובב מהר לראות "האם אפשר לעזור" לאדון או הגברת, והם בדרך כלל כבר עפים מטר הצידה ולעיתים הם אפילו מתנצלים. גם אני הייתי מתנצל בפני דינוזאור באמצע תחנת רכבת עמוסה. וכך, למרות המשקל שלו יש לו עוצמה של "כיפת ברזל". שערי הרציף נפתחים, מאות אנשים נעמדים ואנו מתקדמים לעבר הקרון שלנו שמעתה ישמש לנו כמבצרנו. יש לנו תא רק שלנו וזה כיף גדול. 4 מיטות, אוכל, 4 תיקים, 4 אירופאים נוסעים לעיר חדשה. תוך כדי נסיעה חישבנו שאם הרכבת היתה פשוט נוסעת ולא מאיטה או עוצרת בכל רגע היינו ודאי מגיעים תוך 4 שעות או משהו. המזל שיש נופים מדהימים בדרך, מלא נהרות, מצוקים והרים וזה בהחלט עדיף על הערי הסואנות. וחוץ מזה יש לנו את המשחקים שלנו. וחוץ מזה היום זה ה 16-9 שזה יום הנישואין ה-11 שלנו ואין כמו לחגוג עם צלוחית אורז לצד שדות האורז של מחוז יונאן.
נסיעת אוטובוס נחמדה של שעתיים מביאה אותנו לעיירה ציורית על גדת הנהר. מגיעים למקום שאין בו מערבי אחד. רק סינים. ואין אף סיני שמדבר אנגלית. טוב, זה לא חדש אבל מדי פעם מפתיע. יורדים מהאוטובוס ומגיע אלינו איש עגול וחייכן, לבוש עם בגדים מימי המהפיכה ועם סנדלי קש. מושים אותנו על הריקשה שלו ובסינית רהוטה מדבר איתנו ואנחנו איתו בעברית והכל בסדר. מביא אותנו לגדת הנהר שם פוגשים מישהו שיודע להגיד "הוטל" וזהו. הולכים איתו, מתמקחים על המחיר ומקבלים חדר סביר ללילה הקרוב, עם נוף לנהר הציורי. פינג-לה היא עיירה שנשתמרה כמו שהיא, עם סמטאות קטנטנות, בתי עץ ישנים, אנשים יושבים בכניסה לדלת, מעשנים מקטרת, משחקים מא-ז'ונג וכל מיני משחקי קלפים ומחכים. יש לא מעט דוכנים של ג'וקים וסרטנים על האש. אנחנו מעודנים יותר ולכן הולכים לאכול אורז עם ירקות ושום. את הג'וקים נשאיר הפתעה למנה אחרונה. או שלא. אביזר מכירה שחוזר על עצמו הוא מעין שבשבת חיפושיות ענק. לצערי חא צילמנו אבל נסו לדמיין מקל שעליו מחוברים 2 מקלות בצורת X. בקצה כל מקל, ישנם 4 קצוות, מחוברת חיפושית כתומה שחורה בעזרת המחוש. תוך שהחיפושיות מתנועעות השבשבת מסתובבת. הצלחתם לדמיין? הזוי. ממשיכים לטייל על גדת הנהר ומגיעים למרכז העניינים- המזרקה. יש כמה ילדים שמשתוללים בתוכה ודנדוש לא עומד בפיתוי, מתפשט ונכנס פנימה. ג'וב דקה אחריו וזהו, כולם בפארק המים המאולתר של פינג-לה. אחרי שנרגענו מזה טיילנו קצת באזור המחודש והממש יפה של העיירה. לקחו מקום ושיפצו אותו בניחוח של פעם. מאחת החנויות שומעים מוסיקה ואנו ניגשים לשם. האיש קורא לנו, שם כיסאות ומושיב אותנו. מעכשיו אנו בשיעור מוסיקה על כלי נשיפה סיניים. אנשים נחמדים ומתלהבים. הכל כמובן בסינית ואנחנו מסתדרים לא רע. בסוף רכשנו שלושה כלים והמשכנו לדרכנו. שכרנו רכב אופניים כשג'וביק שימש המנוע מאחור ודנדוש היה אחראי על הברקס. נהנינו מאד בפינג-לה. חוזרים לעיר הגדולה, צ'נגדו ומתמקמים הפעם באכסניה אחרת, "לייזי בונס", שנראית נחמד אך לא מגיעה לרמה של האכסניה של סים הסינגפורי והלכים להתקלח ולאכול.
ואז (!!!) מה אנו מגלים? ששכחנו תיק אחד במונית שהביאה אותנו מהאוטובוס לכאן. בלהט העניינים והגשם המטפטף הוצא רק התיק הגדול מהבאגאז' ואילו תיק היד שמלווה אותנו מהרגע הראשון פשוט נשכח לו שם. לשכוח תיק במונית זה לא דבר נחמד ולשכוח תיק במונית סינית זה דבר אבוד כי יש יותר מוניות מסינים, ופעם הבאה שהנהג יפתח את הבאגאז' יהיה כשכבר נהיה בארץ, כנראה. אבל ליתר בטחון הלכתי לקבלה לומר להם שהשארנו תיק במונית. אמרתי להם כי למיטב זכרוני לנהג היו עיניים מלוכסנות. החברים אכן צחקו ועשו עם הראש משהו כמו "חייך, אכלת אותה". טוב, עכשיו מתחילים לחשוב מה האינוונטאר (התכולה) של התיק. המזל הגדול הוא שמדובר בתיק שבעיקר שימש אותנו לאוכל שלנו אבל..באותו יום גם שמנו בו את תיק כלי הרחצה שלנו. אז מבחינת האוכל היו לנו הקרקרים שהבאנו מהארץ ושמשמשים אותו ברגעי חרום. והייתה השקית הגדולה של הגרנולה שכל הזמן התאפקנו לא לאכול עד לנסיעת רכבת ארוכה (כמו זו שקוראית ברגע זה, נסיעה של 20 שעות לקונמינג). אמא אמרה שזה הגורל של השקית והיא לא היתה אמורה להיאכל אם עד עכשיו, 3 וקצת שבועות אחרי שאנו בסין והיא עדיין לא נאכלה. והיתה ריבה מהארץ ועוד כל מיני. בתיק כלי הרחצה היו מברשות השיניים, מראה, שמפו, כלי גילוח ועוד כל מיני. אבל..בדיוק באותו יום אמא גם שמה שם את הנייד שלה. טוב, זה מה יש. הולכים לחנות ליד האכסניה ובהשקעה קטנטנה תוך כמה דקות יש כבר את רוב הדברים בחזרה. חוץ מנייד, תיק יד ותיק כלי רחצה. וזו המשימה למחר. ואכן קמים בבוקר למסע קניות של תיק גב איכותי ותיק כלי רחצה. סיימנו ועכשיו אפשר לחקור את רחוב ג'ין-לי היפה. אזור משוחזר של סין של פעם רק מאד מטופח, איכותי ותיירותי. זה לא מפריע לאווירה ובמילא אנו חלק מהאטרקציה שם. בכניסה לרחוב יש סטארבאקס, הזדמנות מצויינת לשתות קפה ועוגה מבלי ריח של בשר או צ'ילי או מרק סרטנים. האמת שכבר קצת מתחיל להטריד אותנו הריח הזה בכל מקום. אין פינה שלא מבשלים בה, ובכל מקום שמבשלים יש איזשהו ריח אחר וביחד זה קונצרט שלם של ריחות, ולמי שבאותו רגע לא ממש בא לאכול אז פתאום בא לו להקיא. אין כמו קפה טוב כדי לשטוף את הקיבה עם ניחוח חדש/ישן עד לארוחת מרק הנודלס הבאה. חוזרים לאכסניה, מתארגנים, עונים למייל או שניים, קצת ביליארד, מקלחת ולישון. ג'וב כבר ממש מקצוען מרב אכסניות עם ביליארד ודנדוש גם כן אלוף, רק בלי המקל, רק עם הידיים.
קמים בבוקר ל...איסוף הדרכונים עם הוויזה החדשה. מתקתקים העניין והיישר לאכסניה הקודמת לקחת את התיק הגדול שלנו משמירת חפצים. כרגע יש לנו 4 תיקי גב- אחד ענק ועוד שלושה סבירים. ננסה להשאיר זאת כך ולא להעמיס עלינו עוד סחורה שמדי פעם נדבקת לנו לידיים (כמו חליל סיני, חרב טיבטית, 2 מעילי פליז, קלפים, אבן יפה שג'וב רצה, רשת דייג שדנדוש ממש היה צריך, נעלי התעמלות לדנדוש בפעם השנייה כי הראשונות שוות לתחת, טרמוס סיני, חולצות לאמא ועוד). מה לעשות שלנסיעה של 20 שעות גם צריך לקחת אוכל? מעמיסים עוד אוכל על התיקים ונוסעים לתחנת הרכבת. בצ'אנגדו יש אובך כנראה תמידי והיום גם יש עוד קצת לחות כך שבסך הכל מזיעים כהוגן. מגיעים לתחנת הרכבת הגדולה של העיר ו..הפתעה! כן, שוב הגיעו 4 אירופאים לתחנה שלהם. כן סינים יקרים, יש אנשים עם עיניים עגולות ולהם יש שני ילדים (בנים!). ג'וביק אומר "תראו מה זה, כולם כאן מסתכלים עלינו" והוא די צודק. הסינים חוקרים אותנו עם העיניים ובאיזשהו שלב לחלק מהם כבר הובן הרעיון שהם לא לבד ביקום.
רקע כללי על התור הסיני - הסינים מעוד אוהבים להידחף בתור. זה כנראה טבוע בהם כצורך הישרדותי, כי כזכור לכולנו, הם לא מעט סינים. וכאן בא היתרון של תיק הגב הענקי, אולי היתרון היחידי שלו, מעבר לזה שיש בו הרבה מקום לדחוף עוד מזכרות. ברגע שהתיק הזה על הגב הוא הופך להיות כלי נשק אימתני או לפחות שריון כמו זה של דינוזאור. ואז, תוך כדי שהם נדחפים אני פשוט מסתובב מהר לראות "האם אפשר לעזור" לאדון או הגברת, והם בדרך כלל כבר עפים מטר הצידה ולעיתים הם אפילו מתנצלים. גם אני הייתי מתנצל בפני דינוזאור באמצע תחנת רכבת עמוסה. וכך, למרות המשקל שלו יש לו עוצמה של "כיפת ברזל". שערי הרציף נפתחים, מאות אנשים נעמדים ואנו מתקדמים לעבר הקרון שלנו שמעתה ישמש לנו כמבצרנו. יש לנו תא רק שלנו וזה כיף גדול. 4 מיטות, אוכל, 4 תיקים, 4 אירופאים נוסעים לעיר חדשה. תוך כדי נסיעה חישבנו שאם הרכבת היתה פשוט נוסעת ולא מאיטה או עוצרת בכל רגע היינו ודאי מגיעים תוך 4 שעות או משהו. המזל שיש נופים מדהימים בדרך, מלא נהרות, מצוקים והרים וזה בהחלט עדיף על הערי הסואנות. וחוץ מזה יש לנו את המשחקים שלנו. וחוץ מזה היום זה ה 16-9 שזה יום הנישואין ה-11 שלנו ואין כמו לחגוג עם צלוחית אורז לצד שדות האורז של מחוז יונאן.
