Guilin
23/9/2010 יום חמישי.גווילין, מחוז גואנגשי. מגיעים לגשם שנמשך כל הלילה וגם כל היום שלמחרת. מעולה. זמן קלאסי לנוח. ג'וביק אוכל קצת, משלשל ממש קצת, הולכים לישון וקמים בבוקר רעבים ומוכנים ליום חדש. תוך כדי שעשינו צ'ק אין הבחורה שאלה האם ג'וב בסדר? אמרנו שככה ככה והיא אמרה שלא נהסס אם אנחנו צריכים עזרה כלשהי עם רופא או כל דבר אחר. הבטחנו שנזרום עם השקיקה של גו'ב לספגטי בולונוז, על אף שאין זה מאכל אידיאלי בזמן שהקיבה מנסה להתאושש. עוד לפני שקיבלנו את החדר הלכנו להזמין ומה,,,, יש הכל חוץ מפסטה (משהו שומר עלינו). בהתחלה האקשן רצה שנסתובב בחושך , בגשם, כשהוא על הידיים לחפש אבל בסוף הוא התרצה עם סנדוויץ טונה. בינתיים מי שמאוחר יותר הבנו שמנהלת את המקום,הציעה לנו לתת לגוב תה שחור מסוים (ממחוז יונאן) שעוזר למצבי בטן. סיפרנו שנתנו לו תה יסמין ירוק, היא טענה שזה לא עוזר במצבים כאלה. גו'ביק קיבל את ההצעה ואכן, הפלא ופלא זה עזר. גו'ביק אכל 2 ביסים מהסנדוויץ’ וקצת צ'יפס ודנדוש חיסל את הסנדוויץ שלו. מדהימה הכמיהה הזו לאוכל של פחמימות ומשהו מטוגן. אני הרגשתי צורך עז לפיצה. אנחנו ממש מקולקלים עם האוכל המערבי. זה גורם לי לחשוב על הרגלים...
בבוקר גו'ביק שוב רוצה תה ובסופו של דבר קיבלנו מהבחורה החביבה מתנה - יציקת תה עגולה. יפה מצידה. תה שחור מחבל יונאן, ממנו הרגע הגענו. היא טענה שבחבל הזה יהיה לנו קשה ותר להשיג תה כזה וגם לתת מהו תה איכותי. נחשו מה דנדוש הזמין לארוחת בוקר? סנדוויץ טונה וגובי'ק כבר הצליח לאכול יותר. הסתלבטנו בשל הגשם, החבר'ה ראו סרט של ברוס לי ונחשו מה דנדוש הזמין לצהריים? איך ידעתם? עוד קצת טלוויזיה ויצאנו לסיבוב קל שנדע איפה היינו. ממש ליד הגסט האוס יש גן בוטני שנהנו לטייל בו ולידו מאין קומפלקס ענק של חנויות בעיצוב מודרני (הכל יחסי), אבל זו בהחלט סין חדשה עבורנו. את הערב סיימנו במקדונלדס. אחרי שהסברתי לג'וב במהלך הטיול בפארק על האסטרטגיה של מקדונלד, שלא משנה איפה אתה בעולם, הכול במקדולנדס אותו דבר וכיוב', נכסנו לסניף וכל ההסברים שלי התנפצו בין רגע. המבורגר רגיל עולה 3 שקלים. הלחמנייה, יחד עם ההמבורגר, הם בעובי של בערך 3 מילימטרים. אני חושבת שגם עם אדם יאכל 40 כאלה זה עוד לא יתחיל לדגדג לו.
בבוקר ארזנו. נחשו מה דנדוש אכל לארוחת בוקר? הבחור נהיה אימת דגי הטונה.
נראה שג'וביק עבר את הקקה הזה (תרתי משמע).
עוברים לעיירה חדשה בשם שינג-פין שתהווה עצירת ביניים לפני יאנגשו. לעיירה ניתן להגיע באוטובוס או בדרך נחמדה ומעניינת יותר- רפסודת במבוק. איזה כיף. רפסודה ל 6 איש שלוקחת אותנו בצורה רגועה וללא פקקים עד לשינג-פין. על הרפסודה עוד זוג ניוזילנדים נחמדים שבמקרה קוראים את הספר אקסודוס ושוב יש לנו הזדמנות להיות שגרירים של ישראל ולהסביר עלינו ועל ההסטוריה שלנו. הם די בשוק מכמות הישראלים שהם פוגשים בכל מקום ושוב לא מאמינים שאנו עם קטן לבדד ישכון. ואז המנוע המצ'וקמק של הרפסודה לא עובד יותר. אין בעיה- מיד קושרים את הרפסודה שלנו עם רפסודה אחרת ועכשיו אנו הופכים לסוג של משטח צף בנהר יחד עם הניוזילנדים, 3 ספרדים שלא יודעים אנגלית, עוד זוג ישראלים ואנחנו. שיט של שעתיים מביא אותנו להפסקת אוכל באמצע הג'ונגל. הספרדים מזמינים עוף. אין בעיה- איזה סיני רץ ותופס תרנגולת ותוך כדי שהוא רץ איתה למטבח הוא כבר מולק את ראשה, מעיף את הנוצות, זורק אותה לפיילה ושופך מים רותחים. ככה זה בסין. הספרדי מצלם ואומר שלפחות אי אפשר להתלונן שהאוכל כאן לא טרי. ממשיכים לשוט עוד קצת ומגיעים למעגן. נו, מעגן- סתם שפת הנהר שיש מקום לקפוץ לגדה. יורדים עם התיקים ומיד מועמסים על סוג של רכב מוזר עם 6 מקומות. העמיסו 12 מאיתנו. יחד עם תיקים ומזוודות והתחלנו לנסוע בשבילי הכפר הבוציים מאד. הרכב נוסע ומקפץ בשביל ברוחב מטר בין שדות ירקות ואז יש, לא להאמין, פקק. כן, פקק באמצע כפר נידח בתוך שבילי הפרדסים והשדות. לפחות אין קונוסים באזור אך עדיין פקק. ומה עושה סיני ממוצע כשיש פקק? נכון- נדחף עם הריקשה שלו ואז הפקק נהיה מהודק יותר. טוב, אז כדי לפתור את הבעיה בזריזות קודם כל הנהגים של הריקשות מדליקים סיגריה. אחרי זה קצת יורדים לראות מה קורה, קצת נותנים עצות, עולים חזרה לרכבים, זזים 4 מטרים ושוב חוזרים על הסבב הזה. לא בוער לשום מקום, סין לא בורחת. אחרי שכל זה מסתיים לו אנו מתקדמים אולי עוד 200 מטר ומגיעים לגסט האוס שלנו. למחרת בבוקר יתברר לנו שלו הייתה הרפסודה מתקדמת עוד 5 דקות בנהר היינו ממש מתחת לפתח של האכסניה שלנו אבל אנו לא כאן בשביל להבין את הסינים ואפילו לא לנסות. העיקר שיש באכסניה שולחן ביליארד. עושים סיבוב קטן ומוצאים כמה סמטאות נחמדות, מסעדה טובה ואפילו מקום שמוכר קפה טוב ומנוהל על ידי אוסטרלית. בבוקר דנדוש קם עם כאב בטן שהוביל להקאות ושלשול. טוב, הנה זה מתחיל. המזל שלו ושלנו שזה עבר עוד באותו יום ודי בצורה רגועה. ממילא היום גשם ואין יותר מדי לאן ללכת.
בבוקר גו'ביק שוב רוצה תה ובסופו של דבר קיבלנו מהבחורה החביבה מתנה - יציקת תה עגולה. יפה מצידה. תה שחור מחבל יונאן, ממנו הרגע הגענו. היא טענה שבחבל הזה יהיה לנו קשה ותר להשיג תה כזה וגם לתת מהו תה איכותי. נחשו מה דנדוש הזמין לארוחת בוקר? סנדוויץ טונה וגובי'ק כבר הצליח לאכול יותר. הסתלבטנו בשל הגשם, החבר'ה ראו סרט של ברוס לי ונחשו מה דנדוש הזמין לצהריים? איך ידעתם? עוד קצת טלוויזיה ויצאנו לסיבוב קל שנדע איפה היינו. ממש ליד הגסט האוס יש גן בוטני שנהנו לטייל בו ולידו מאין קומפלקס ענק של חנויות בעיצוב מודרני (הכל יחסי), אבל זו בהחלט סין חדשה עבורנו. את הערב סיימנו במקדונלדס. אחרי שהסברתי לג'וב במהלך הטיול בפארק על האסטרטגיה של מקדונלד, שלא משנה איפה אתה בעולם, הכול במקדולנדס אותו דבר וכיוב', נכסנו לסניף וכל ההסברים שלי התנפצו בין רגע. המבורגר רגיל עולה 3 שקלים. הלחמנייה, יחד עם ההמבורגר, הם בעובי של בערך 3 מילימטרים. אני חושבת שגם עם אדם יאכל 40 כאלה זה עוד לא יתחיל לדגדג לו.
בבוקר ארזנו. נחשו מה דנדוש אכל לארוחת בוקר? הבחור נהיה אימת דגי הטונה.
נראה שג'וביק עבר את הקקה הזה (תרתי משמע).
עוברים לעיירה חדשה בשם שינג-פין שתהווה עצירת ביניים לפני יאנגשו. לעיירה ניתן להגיע באוטובוס או בדרך נחמדה ומעניינת יותר- רפסודת במבוק. איזה כיף. רפסודה ל 6 איש שלוקחת אותנו בצורה רגועה וללא פקקים עד לשינג-פין. על הרפסודה עוד זוג ניוזילנדים נחמדים שבמקרה קוראים את הספר אקסודוס ושוב יש לנו הזדמנות להיות שגרירים של ישראל ולהסביר עלינו ועל ההסטוריה שלנו. הם די בשוק מכמות הישראלים שהם פוגשים בכל מקום ושוב לא מאמינים שאנו עם קטן לבדד ישכון. ואז המנוע המצ'וקמק של הרפסודה לא עובד יותר. אין בעיה- מיד קושרים את הרפסודה שלנו עם רפסודה אחרת ועכשיו אנו הופכים לסוג של משטח צף בנהר יחד עם הניוזילנדים, 3 ספרדים שלא יודעים אנגלית, עוד זוג ישראלים ואנחנו. שיט של שעתיים מביא אותנו להפסקת אוכל באמצע הג'ונגל. הספרדים מזמינים עוף. אין בעיה- איזה סיני רץ ותופס תרנגולת ותוך כדי שהוא רץ איתה למטבח הוא כבר מולק את ראשה, מעיף את הנוצות, זורק אותה לפיילה ושופך מים רותחים. ככה זה בסין. הספרדי מצלם ואומר שלפחות אי אפשר להתלונן שהאוכל כאן לא טרי. ממשיכים לשוט עוד קצת ומגיעים למעגן. נו, מעגן- סתם שפת הנהר שיש מקום לקפוץ לגדה. יורדים עם התיקים ומיד מועמסים על סוג של רכב מוזר עם 6 מקומות. העמיסו 12 מאיתנו. יחד עם תיקים ומזוודות והתחלנו לנסוע בשבילי הכפר הבוציים מאד. הרכב נוסע ומקפץ בשביל ברוחב מטר בין שדות ירקות ואז יש, לא להאמין, פקק. כן, פקק באמצע כפר נידח בתוך שבילי הפרדסים והשדות. לפחות אין קונוסים באזור אך עדיין פקק. ומה עושה סיני ממוצע כשיש פקק? נכון- נדחף עם הריקשה שלו ואז הפקק נהיה מהודק יותר. טוב, אז כדי לפתור את הבעיה בזריזות קודם כל הנהגים של הריקשות מדליקים סיגריה. אחרי זה קצת יורדים לראות מה קורה, קצת נותנים עצות, עולים חזרה לרכבים, זזים 4 מטרים ושוב חוזרים על הסבב הזה. לא בוער לשום מקום, סין לא בורחת. אחרי שכל זה מסתיים לו אנו מתקדמים אולי עוד 200 מטר ומגיעים לגסט האוס שלנו. למחרת בבוקר יתברר לנו שלו הייתה הרפסודה מתקדמת עוד 5 דקות בנהר היינו ממש מתחת לפתח של האכסניה שלנו אבל אנו לא כאן בשביל להבין את הסינים ואפילו לא לנסות. העיקר שיש באכסניה שולחן ביליארד. עושים סיבוב קטן ומוצאים כמה סמטאות נחמדות, מסעדה טובה ואפילו מקום שמוכר קפה טוב ומנוהל על ידי אוסטרלית. בבוקר דנדוש קם עם כאב בטן שהוביל להקאות ושלשול. טוב, הנה זה מתחיל. המזל שלו ושלנו שזה עבר עוד באותו יום ודי בצורה רגועה. ממילא היום גשם ואין יותר מדי לאן ללכת.
