Dali
זהו, הגענו לדאלי, יוצאים מהתחנה לחושך המוחלט, פוגשים נהג מונית, מתמקחים, עולים ונוסעים לאכסניה החדשה שבבעלות בחור אוסטראלי ובחורה סינית. השער נעול כי ממש מוקדם וקצת חשוך. מצלצלים ואחרי כמה דקות יוצא דייב האוסטרלי עם כותונת לילה, מזמין אותנו פנימה ואנחנו תופסים פינה לנוח עד שיתפנה החדר. האמת, אחלה אכסניה כי...יש שולחן ביליארד כמובן. ויש אינטרנט ונוף יפה. והיום יום הכיפורים, זמן מצויין פשוט לנוח קצת. באופן מדהים פתאום בשקט שיש כאן ישנה צפירה. כן, ממש צפירה כמו בארץ וזה ממש מפתיע ומוזר. חשבתי לעצמי "בואנה הסינים האלו ממש מארחים למופת ועושים כבוד לכל הדתות". טוב, מסתבר ששוב אין לזה קשר אלינו אלא שיש להם יום זיכרון לאיזשהו התרסקות מטוס. פוגשים פה שתי בחורות ישראליות שאחת מהן צמה. דנדוש אמר שגם הוא רוצה לצום ואחר כך קצת לאכול ואז שוב לצום. אין בעיה
פוגשים כאן זוג אנגלים מבוגר יחסית, רון וג'וי. לו יש עסק בסין והיא כותבת ספרי בישול. זוג מאד נחמד ועד מהרה מנהלים שיחות על הא ודא ברומו של עולם. רון מעניק לנו ספר בנושא הכתב הסיני וההקשר המדהים שיש לו לתורה שלנו. בהחלט מרתק. החלפנו מיילים וקבענו כי עלינו להפגש שוב. הוא שאל אותי שאלות בנושא אינטרנט כיוון שבין השאר יש לו הוצאת ספרים והוא מעוניין להיכנס לעולם הזה בהקדם. מי יודע, אולי אצטרך יום אחד לשוב לסין.
ואז מתחיל הגשם. מה זה גשם, מבול. וכולם ממשיכים בשלהם ולא מתרגשים כמונו. הגשם בא, עשה את שלו והלך. יצאה השמש ויחד איתה יצאנו לטיול בעיירה הנחמדה הזו עם הסמטאות היפות והחומה שמסביב לה.
בבוקר קמים לטרק שלנו- ההרים סביב דאלי. הרים ויערות ומפלים ומלא מים. בצ'אנגדו פגשתי ישראלי ושאלתי אותו על המסלול הזה. הוא אמר "לא משהו. זה כמו יערות הכרמל" טוב, לא יודע מתי הוא ביקר ביערות הכרמל אבל הייתי מוכן שיהיה לנו ביערות הכרמל אלפית ממה שיש כאן, הן מבחינת הירוק, הגבהים העצומים והמים האינסופיים. עולים ברכבל וכל השאר בהליכה, אפילו שבסוף אפשר לקחת רכבל למטה. יורדים אולי אלף מדרגות בסוף. ליאנה, הגרמניה שאיתנו, יעל ושירלי, האבטיח הצהוב וכל שאר הפירות שקנינו בדרך. בדרך לעליה ישנם מלא דוכנים של כל מיני, כולל מקלות הליכה מקצועניות. חשבתי לרכוש אחת לאבא. משהו כזה טוב, עם ידית וקפיץ. טוב, אז כמה זה? אומרת לי 100. אמרתי לה 10. אמרה 80. אמרתי 10 והלכתי. אמרה 50. אמרתי 10. אמרה 40. הלכתי. המשיכה ללכת קצת אחרי.
בדרך פגשתי איזו סינית שקנתה מקל כזה ושלקראת סוף המסלול...התפרק. ככה חוסכים כסף. פשוט לא קונים סחורה סינית שלא החזיקה אפילו את המסלול הזה. אחרי כמעט 6 שעות הליכה רצופה חוזרים לסמטאות לאכול משהו חריף ואפילו לשתות קפה. את שאר הערב בילינו בלתכנן את המשך המסלול, לקנות כרטיסי טיסה, אוטובוס, רכבת. צריך להתחיל לדייק בלוחות הזמנים כי כל תזוזה בין עיר לעיר זה כמעט 20 שעות מעכשיו ועד שנגיע להונג קונג.
יום שני יום שוק. תופסים את ההסעה של האכסניה ונוסעים להיכן שהכל קורה- השוק המקומי. כל מיני סבתות סיניות יושבות על הריצפה ומוכרות תירס, דגים טריים (שיושבים להם על האדמה), גרזנים, שעונים, שעועית, שום, מקלות סיניים. בקיצור שוק מקומי. קנינו לנו בודהה, שעון עתיק, עוגה ונסענו לנו לאגם. דנדוש הצליח למצוא גבעת חול בזמן השוק וקצת לשחזר פעילויות של ילדים. צודק.
אר- חאי, האגם השליש בגודלו בסין ואנחנו יושבים בסירת דייגים ולידנו סירה נוספת ועליה עשרה קורמורנים מוכנים לדוג עבור התיירים. אגם יפה ושקט לחלוטין, הרים אדירים סביב ואנחנו עם הדייג הכי הכי בעיר. הבחור לא מפסיק לספר לנו סיפורים ולשיר לנו ואנחנו גם שרים לו "אל המעיין" כך שכולם נהנים בשמש הסינית ומחכים לשלל הדגה. בסירה לידנו הדייג המיומן משמיע קולות של קורמורן ומשכנע את הציפורים להתחיל לצלול כי התיירים פה שילמו אז קדימה, לחפש דגים. ואכן פתאום ישנה התגודדות ואחד הקורמורנים תפס משהו. הדייג שולף אותו מהמים ומהגרון שלו הוא שולף וואחד דג. היינו משוכנעים שהוא יתפוס סרדינים אבל הוא ממש הלך על גדול. האמת שהציפור עצמה היא יחסית גדולה ולכן זה מתקבל על הדעת. הקורמורן מקבל חתיכת דג ושב למים להמשיך לרצות את התיירים. הדייג שלנו בינתיים מתמוגג מנחת כי עד לאותו רגע היה קצת מתח באוויר האם יש סיכוי בכלל לתפוס משהו. דגים, שרים, חוזרים ונוסעים לאכסניה. יש עוד בליארד לשחק הערב וחבל לשרוף זמן.
בבוקר אנו נטמעים בסינים ושוכרים לנו שני קטנועים חשמליים. הכיף הכי גדול בזה- יש להם זאמבורות ממש חזקות ועכשיו גם אנו נוכל לצפצף על סינים. יוצאים לסיבוב בכפרים ובסמטאות שעד עתה לא היו נגישות עבורנו. איזה כלי תחבורה מעולה זה- גם זריז גם חשמלי,שקט ונקי. מדי פעם ג'וב גם לוקח את ההגה לידיים. רוכבים לאגם ולשדות האורז והתירס. כך כל היום עד כמעט 21:00 בערב. חוזרים לאכסניה ואז יוצאים אלינו כל החברה' מהקבלה עם פנים חצי צוהלים חצי מודאגים. הם ממש דאגו לנו והתקשרו אלינו ולא השיגו אותנו. הם לא האמינו שמישהו יקח ברצינות את הנושא של "שכירות יומית" וממש ינצל את הקטנוע עד הסוף. עד שהם פגשו את משפחתנו.
אוכלים והולכים לישון. עד שעה 01:30 שאז ג'וביק מתעורר קודח, בוכה ואומלל. כן, כנראה שאי אפשר טיול למדינות עולם אקזוטיות בלי הקאות ושלשולים. ואכן ג'וביק שלשל והקיא בלי סוף, כולל התכווצויות בטן. לילה ללא שינה עבר על כוחותינו וכך גם הבוקר. ג'וב לא שותה ולא אוכל וממש סובל. לוקחים יום ללא תנועה באכסניה בתקווה שיעבור כי מחר מחכה לנו נסיעת אוטובוס ואחר טיסה. ג'וביק לא ממש מתאושש וגם לא רוצה לשתות או לאכול וכל מה שנכנס מיד יוצא מכאן או מכאן. דנדוש מעסיק את עצמו בצורה מופלאה, מוצא לו כל מיני חברים ומדי פעם מתיישב על המחשב באכסניה ומשחק. ואז מסתבר שגם אמא בעצם לא מרגישה מי יודע מה וגם נשארת במיטה. טוב, אז אבא ודנדוש ביום מנוחה מאולץ עושים כמה קניות לקראת הנסיעה מחר. בהמשך הערב אמא שבה לאיתנה, מתחילים לארוז ומוזמנים לארוחת הוט-פוט מסורתית כי היום זה יום חג סיני. הוט פוט טעים ונחמד של שלל ירקות ובשרים בתוך סיר רוטבים לוהט. הוזמנו כל אורחי האכסניה (שזה בערך 10 איש באותו ערב) ומעבירים ערב נעים של אכילה ושתייה של ליקר שזיפים מקומי טעים. ג'וביק בינתיים ממשיך להיות סמרטוט ואנו מקווים כי עד מחר זה יעבור לו. טוב, אז זה לא עבר לו וחייבים לקום ולעלות לאוטובוס לנסיעה של מינימום 5 שעות (כי אי אפשר לדעת כמה תיקוני כבישים וקונוסים יהיו בדרך. יש לעיין בהמשך בערך "קונוסים" כדי להבין משמעות המושג), ואחר מונית לשדה ואחר כך טיסה. בערב, ממש לפני שהולכים לישון (השעה כבר 22:00) דנדוש מחליט שהוא רוצה לראות שוב איך דייב, הבעלים של המקום, משחק ביליארד. אז אנחנו הלכנו למיטה ודנדוש נעמד שם לידם. דייב אמר לי שלפי ההבחנה שלו לא תהיה לנו ברירה אלא לרכוש לנו שולחן ביליארד. בבוקר המונית לוקחת אותנו לאוטובוס שכבר די מלא ואנו יושבים מאחורי שתי גרמניות שלא רוצות לפתוח חלון כדי לא להיות חולות. אז לנו אין ממש אוויר אבל לי לא איכפת שבאיזשהו שלב ג'וביק יקיא עליהן וייתכן כי החלון ייפתח באופן אוטומטי. גו'ביק שוכב כל הנסיעה ובעיקר דואג שלא יהיה לו שילשול. ליתר בטחון לקחנו פתק עליו כתבו לנו בסינית שהילד לא מרגיש טוב ושהנהג יעצור. ואז הוא באמת היה צריך ואמא הלכה עם הפתק לנהג שאמר שעוד 5 דקות מגיעים. אבל זה לקח יותר וג'וביק הגיבור החזיק מעמד למרות שלא היה איכפת לי שישלשל באוטובוס כי אולי ככה הסינים מבינים יותר טוב פתקים דחופים שמועברים אליהם. בסוף האוטובוס עצר בתחנת האמצע, ירדנו שני צעדים ומצאנו שיח נחמד שלא ישכח את ג'וביק כל חייו. יום אחד השיח הזה יהיה עץ מאד גדול בזכותו. ג'וביק עדיין סמרטוט ורב הזמן שוכב או על הידיים. טוב, ממשיכים ובסוף מגיעים לקונמינג שם יורדים מהאוטובוס ומחפשים מונית. דנדוש החמוד עוזר וסוחב תיק אחד כי ג'וביק על הידיים. נהג האוטובוס מזרז אותנו וחוטף לא מעט קללות. בעברית כמובן כי לא למדנו קללות סיניות והתרכזנו בעיקר בלהגיד "לא חריף".
סיפור שהוא גם קומפלימנט- במהלך הנסיעה אבא מגרד בראש ומה מוצא? כן, כינה. איזו מחמאה גדולה. אולי גולת הכותרת של סין. פתאום מחליטה לה איזו כינה כי משעמם לה כבר אצל כל אלו עם השיער ואולי זו יכולה להיות הרפתקה מעניינת לטייל על ראש קרח. זה כמו לנסוע למדינה רחוקה ומוזרה, נגיד סין או משהו. ואז היא טיילה עד שנתפסה ונמעכה כי בכל זאת יש סוף לכל הרפתקה וקרחים לא ממש אוהבים שמתבדחים על חשבונם (או ראשם). הבשורה המשמחת עברה בין כולנו ועזרה לנו להעביר את המשך הנסיעה בהתבדחות ובחיפושים אחר חברות של אותה כינה.
המוניות רוצות מחיר גבוה ומוצאים איזה חאפר מיני-ואן שלוקח אותנו לשדה. החאפר בורח מהר לפני שהמוניות יקלטו אותנו והוא מתמרן בין הסמטאות. ואז הוא נתקע בפקק בתוך סמטא. אין בעיה, מיד עשה רוורס ונופל לתעלה. אין בעיה, מיד הנוסעים יוצאים ודוחפים אותו מהתעלה החוצה וממשיכים. מגיעים לשדה התעופה, נפרדים מהחאפר ונכנסים לאולם הנוסעים. פוגשים את יעל ושירלי שהיו איתנו באכסניה עד לפני כמה ימים. טוב, דנדוש מסודר מעכשיו ועד הנחיתה. הוא נצמד אליהן, כולל בטיסה עצמה. פשוט הוא החליף כיסאות והזיז את מי שצריך להזיז לשם כך. ג'וביק ממשיך לבקר בשירותים ועדיין סובל. הצלחנו סוף סוף לדחוף לו כדור נגד התכווצויות שייתכן ועזר קצת. במהלך הטיסה ג'וביק מתחיל לדבר על אוכל. יותר נכון על ספגטי בולונז. נו, זו התקדמות. טיסה של שעה וחצי שבין השאר פוגשים כמה מכרים ישראלים מהארץ, מביאה אותנו לגווילין.
יוצאים לגשם, ג'וביק עדיין על הידיים אך קצת יותר טוב ודנדוש עם החברות שלו. לוקחים מונית יקרנית (ככה זה עם מוניות בשדות תעופה סיניים) ומגיעים לאכסניה שלנו.
פוגשים כאן זוג אנגלים מבוגר יחסית, רון וג'וי. לו יש עסק בסין והיא כותבת ספרי בישול. זוג מאד נחמד ועד מהרה מנהלים שיחות על הא ודא ברומו של עולם. רון מעניק לנו ספר בנושא הכתב הסיני וההקשר המדהים שיש לו לתורה שלנו. בהחלט מרתק. החלפנו מיילים וקבענו כי עלינו להפגש שוב. הוא שאל אותי שאלות בנושא אינטרנט כיוון שבין השאר יש לו הוצאת ספרים והוא מעוניין להיכנס לעולם הזה בהקדם. מי יודע, אולי אצטרך יום אחד לשוב לסין.
ואז מתחיל הגשם. מה זה גשם, מבול. וכולם ממשיכים בשלהם ולא מתרגשים כמונו. הגשם בא, עשה את שלו והלך. יצאה השמש ויחד איתה יצאנו לטיול בעיירה הנחמדה הזו עם הסמטאות היפות והחומה שמסביב לה.
בבוקר קמים לטרק שלנו- ההרים סביב דאלי. הרים ויערות ומפלים ומלא מים. בצ'אנגדו פגשתי ישראלי ושאלתי אותו על המסלול הזה. הוא אמר "לא משהו. זה כמו יערות הכרמל" טוב, לא יודע מתי הוא ביקר ביערות הכרמל אבל הייתי מוכן שיהיה לנו ביערות הכרמל אלפית ממה שיש כאן, הן מבחינת הירוק, הגבהים העצומים והמים האינסופיים. עולים ברכבל וכל השאר בהליכה, אפילו שבסוף אפשר לקחת רכבל למטה. יורדים אולי אלף מדרגות בסוף. ליאנה, הגרמניה שאיתנו, יעל ושירלי, האבטיח הצהוב וכל שאר הפירות שקנינו בדרך. בדרך לעליה ישנם מלא דוכנים של כל מיני, כולל מקלות הליכה מקצועניות. חשבתי לרכוש אחת לאבא. משהו כזה טוב, עם ידית וקפיץ. טוב, אז כמה זה? אומרת לי 100. אמרתי לה 10. אמרה 80. אמרתי 10 והלכתי. אמרה 50. אמרתי 10. אמרה 40. הלכתי. המשיכה ללכת קצת אחרי.
בדרך פגשתי איזו סינית שקנתה מקל כזה ושלקראת סוף המסלול...התפרק. ככה חוסכים כסף. פשוט לא קונים סחורה סינית שלא החזיקה אפילו את המסלול הזה. אחרי כמעט 6 שעות הליכה רצופה חוזרים לסמטאות לאכול משהו חריף ואפילו לשתות קפה. את שאר הערב בילינו בלתכנן את המשך המסלול, לקנות כרטיסי טיסה, אוטובוס, רכבת. צריך להתחיל לדייק בלוחות הזמנים כי כל תזוזה בין עיר לעיר זה כמעט 20 שעות מעכשיו ועד שנגיע להונג קונג.
יום שני יום שוק. תופסים את ההסעה של האכסניה ונוסעים להיכן שהכל קורה- השוק המקומי. כל מיני סבתות סיניות יושבות על הריצפה ומוכרות תירס, דגים טריים (שיושבים להם על האדמה), גרזנים, שעונים, שעועית, שום, מקלות סיניים. בקיצור שוק מקומי. קנינו לנו בודהה, שעון עתיק, עוגה ונסענו לנו לאגם. דנדוש הצליח למצוא גבעת חול בזמן השוק וקצת לשחזר פעילויות של ילדים. צודק.
אר- חאי, האגם השליש בגודלו בסין ואנחנו יושבים בסירת דייגים ולידנו סירה נוספת ועליה עשרה קורמורנים מוכנים לדוג עבור התיירים. אגם יפה ושקט לחלוטין, הרים אדירים סביב ואנחנו עם הדייג הכי הכי בעיר. הבחור לא מפסיק לספר לנו סיפורים ולשיר לנו ואנחנו גם שרים לו "אל המעיין" כך שכולם נהנים בשמש הסינית ומחכים לשלל הדגה. בסירה לידנו הדייג המיומן משמיע קולות של קורמורן ומשכנע את הציפורים להתחיל לצלול כי התיירים פה שילמו אז קדימה, לחפש דגים. ואכן פתאום ישנה התגודדות ואחד הקורמורנים תפס משהו. הדייג שולף אותו מהמים ומהגרון שלו הוא שולף וואחד דג. היינו משוכנעים שהוא יתפוס סרדינים אבל הוא ממש הלך על גדול. האמת שהציפור עצמה היא יחסית גדולה ולכן זה מתקבל על הדעת. הקורמורן מקבל חתיכת דג ושב למים להמשיך לרצות את התיירים. הדייג שלנו בינתיים מתמוגג מנחת כי עד לאותו רגע היה קצת מתח באוויר האם יש סיכוי בכלל לתפוס משהו. דגים, שרים, חוזרים ונוסעים לאכסניה. יש עוד בליארד לשחק הערב וחבל לשרוף זמן.
בבוקר אנו נטמעים בסינים ושוכרים לנו שני קטנועים חשמליים. הכיף הכי גדול בזה- יש להם זאמבורות ממש חזקות ועכשיו גם אנו נוכל לצפצף על סינים. יוצאים לסיבוב בכפרים ובסמטאות שעד עתה לא היו נגישות עבורנו. איזה כלי תחבורה מעולה זה- גם זריז גם חשמלי,שקט ונקי. מדי פעם ג'וב גם לוקח את ההגה לידיים. רוכבים לאגם ולשדות האורז והתירס. כך כל היום עד כמעט 21:00 בערב. חוזרים לאכסניה ואז יוצאים אלינו כל החברה' מהקבלה עם פנים חצי צוהלים חצי מודאגים. הם ממש דאגו לנו והתקשרו אלינו ולא השיגו אותנו. הם לא האמינו שמישהו יקח ברצינות את הנושא של "שכירות יומית" וממש ינצל את הקטנוע עד הסוף. עד שהם פגשו את משפחתנו.
אוכלים והולכים לישון. עד שעה 01:30 שאז ג'וביק מתעורר קודח, בוכה ואומלל. כן, כנראה שאי אפשר טיול למדינות עולם אקזוטיות בלי הקאות ושלשולים. ואכן ג'וביק שלשל והקיא בלי סוף, כולל התכווצויות בטן. לילה ללא שינה עבר על כוחותינו וכך גם הבוקר. ג'וב לא שותה ולא אוכל וממש סובל. לוקחים יום ללא תנועה באכסניה בתקווה שיעבור כי מחר מחכה לנו נסיעת אוטובוס ואחר טיסה. ג'וביק לא ממש מתאושש וגם לא רוצה לשתות או לאכול וכל מה שנכנס מיד יוצא מכאן או מכאן. דנדוש מעסיק את עצמו בצורה מופלאה, מוצא לו כל מיני חברים ומדי פעם מתיישב על המחשב באכסניה ומשחק. ואז מסתבר שגם אמא בעצם לא מרגישה מי יודע מה וגם נשארת במיטה. טוב, אז אבא ודנדוש ביום מנוחה מאולץ עושים כמה קניות לקראת הנסיעה מחר. בהמשך הערב אמא שבה לאיתנה, מתחילים לארוז ומוזמנים לארוחת הוט-פוט מסורתית כי היום זה יום חג סיני. הוט פוט טעים ונחמד של שלל ירקות ובשרים בתוך סיר רוטבים לוהט. הוזמנו כל אורחי האכסניה (שזה בערך 10 איש באותו ערב) ומעבירים ערב נעים של אכילה ושתייה של ליקר שזיפים מקומי טעים. ג'וביק בינתיים ממשיך להיות סמרטוט ואנו מקווים כי עד מחר זה יעבור לו. טוב, אז זה לא עבר לו וחייבים לקום ולעלות לאוטובוס לנסיעה של מינימום 5 שעות (כי אי אפשר לדעת כמה תיקוני כבישים וקונוסים יהיו בדרך. יש לעיין בהמשך בערך "קונוסים" כדי להבין משמעות המושג), ואחר מונית לשדה ואחר כך טיסה. בערב, ממש לפני שהולכים לישון (השעה כבר 22:00) דנדוש מחליט שהוא רוצה לראות שוב איך דייב, הבעלים של המקום, משחק ביליארד. אז אנחנו הלכנו למיטה ודנדוש נעמד שם לידם. דייב אמר לי שלפי ההבחנה שלו לא תהיה לנו ברירה אלא לרכוש לנו שולחן ביליארד. בבוקר המונית לוקחת אותנו לאוטובוס שכבר די מלא ואנו יושבים מאחורי שתי גרמניות שלא רוצות לפתוח חלון כדי לא להיות חולות. אז לנו אין ממש אוויר אבל לי לא איכפת שבאיזשהו שלב ג'וביק יקיא עליהן וייתכן כי החלון ייפתח באופן אוטומטי. גו'ביק שוכב כל הנסיעה ובעיקר דואג שלא יהיה לו שילשול. ליתר בטחון לקחנו פתק עליו כתבו לנו בסינית שהילד לא מרגיש טוב ושהנהג יעצור. ואז הוא באמת היה צריך ואמא הלכה עם הפתק לנהג שאמר שעוד 5 דקות מגיעים. אבל זה לקח יותר וג'וביק הגיבור החזיק מעמד למרות שלא היה איכפת לי שישלשל באוטובוס כי אולי ככה הסינים מבינים יותר טוב פתקים דחופים שמועברים אליהם. בסוף האוטובוס עצר בתחנת האמצע, ירדנו שני צעדים ומצאנו שיח נחמד שלא ישכח את ג'וביק כל חייו. יום אחד השיח הזה יהיה עץ מאד גדול בזכותו. ג'וביק עדיין סמרטוט ורב הזמן שוכב או על הידיים. טוב, ממשיכים ובסוף מגיעים לקונמינג שם יורדים מהאוטובוס ומחפשים מונית. דנדוש החמוד עוזר וסוחב תיק אחד כי ג'וביק על הידיים. נהג האוטובוס מזרז אותנו וחוטף לא מעט קללות. בעברית כמובן כי לא למדנו קללות סיניות והתרכזנו בעיקר בלהגיד "לא חריף".
סיפור שהוא גם קומפלימנט- במהלך הנסיעה אבא מגרד בראש ומה מוצא? כן, כינה. איזו מחמאה גדולה. אולי גולת הכותרת של סין. פתאום מחליטה לה איזו כינה כי משעמם לה כבר אצל כל אלו עם השיער ואולי זו יכולה להיות הרפתקה מעניינת לטייל על ראש קרח. זה כמו לנסוע למדינה רחוקה ומוזרה, נגיד סין או משהו. ואז היא טיילה עד שנתפסה ונמעכה כי בכל זאת יש סוף לכל הרפתקה וקרחים לא ממש אוהבים שמתבדחים על חשבונם (או ראשם). הבשורה המשמחת עברה בין כולנו ועזרה לנו להעביר את המשך הנסיעה בהתבדחות ובחיפושים אחר חברות של אותה כינה.
המוניות רוצות מחיר גבוה ומוצאים איזה חאפר מיני-ואן שלוקח אותנו לשדה. החאפר בורח מהר לפני שהמוניות יקלטו אותנו והוא מתמרן בין הסמטאות. ואז הוא נתקע בפקק בתוך סמטא. אין בעיה, מיד עשה רוורס ונופל לתעלה. אין בעיה, מיד הנוסעים יוצאים ודוחפים אותו מהתעלה החוצה וממשיכים. מגיעים לשדה התעופה, נפרדים מהחאפר ונכנסים לאולם הנוסעים. פוגשים את יעל ושירלי שהיו איתנו באכסניה עד לפני כמה ימים. טוב, דנדוש מסודר מעכשיו ועד הנחיתה. הוא נצמד אליהן, כולל בטיסה עצמה. פשוט הוא החליף כיסאות והזיז את מי שצריך להזיז לשם כך. ג'וביק ממשיך לבקר בשירותים ועדיין סובל. הצלחנו סוף סוף לדחוף לו כדור נגד התכווצויות שייתכן ועזר קצת. במהלך הטיסה ג'וביק מתחיל לדבר על אוכל. יותר נכון על ספגטי בולונז. נו, זו התקדמות. טיסה של שעה וחצי שבין השאר פוגשים כמה מכרים ישראלים מהארץ, מביאה אותנו לגווילין.
יוצאים לגשם, ג'וביק עדיין על הידיים אך קצת יותר טוב ודנדוש עם החברות שלו. לוקחים מונית יקרנית (ככה זה עם מוניות בשדות תעופה סיניים) ומגיעים לאכסניה שלנו.
